התנהגות נמנעת

הי ליאת, מכל הסוגיות שהעליתי בפנייך עד כה, זו המטרידה אותי ביותר, מכיוון שהיא מלווה את בני מהיותו תינוק ועד היום ואני מוצאת בה קושי רב. בני בן שנתיים ו - 10 חודשים ומאז ומתמיד היה מפותח הרבה מעל לממוצע. מבחינה קוגניטיבית וורבלית הוא מתאים לבני 4-5 ומבחינה רגשית הוא מתאים, לדעתי, לבני גילו ואולי מעט יותר. בכל מקרה, גם בפן הרגשי, הוא מבטא את עצמו בצורה מאוד מדויקת וחדה וברורה המשאירה מעט מאוד מקום לספק. אני מתלבטת אם להגדיר את הבעיה כחוסר בטחון עצמי או ככישורים חברתיים מוגבלים, לכן אתאר כמה מקרים לדוגמא. אני כן יכולה לומר שבמקרים רבים הוא מאמץ התנהגות נמנעת, וזה כמובן מעציב ומטריד אותנו, ההורים (יש לנו גם תינוקת קטנה יותר שאינה כזו, כבר ניתן לראות זאת): גם בגן וגם בבית, הוא ידבר מיוזמתו על דברים שמעניינים אותו, ישתף, ילהג, ישחק משחקי מילים, ישתמש בחוש הומור וכו'. זה לקח זמן, כשנכנס לגן לפני כשנה זה לא היה כך, בעידודי ובתמיכת צוות הגן, זה התפתח. ועדיין, בכל הקשור למשהו פיזית, נניח לקום ולהדביק משהו על הלוח בגן, או לרקוד 0 הוא יסרב. הוא לא משתתף באופן אקטיבי בחגיגות בחגים בפני ההורים, הוא כן משתתף בחזרות. ברגע האמת - יושב בכסא, או מוצא לו איזה פריט איזוטרי ומתעסק בו. מציין הרבה פעמים "אני לא רוצה לרקוד", "אני לא רוצה לקפוץ" וכו'. כך גם בחוגים החיצוניים המגיעים לגן. הוא לא משתתף בתרגילים, הוא לא מלטף את החיות וכו'. מציינת שבביקור שלי איתו בגן חיות הוא כן ליטף, וכשאנחנו רוקדים איתו על השטיח בבית הוא מאוד רוצה להיות שותף ואכן רוקד. על אחת כמה וכמה במפגשים חדשים, כמו סיור מודרך לילדים, בהם כל הילדים נשאלים שאלות או מתבקשים לגעת בדבר מה, כולם נפתחים לקראת סוף הסיור ורק הוא לא מוציא מילה ואף פעם לא עונה על השאלה "איך קוראים לך?". כמובן שבפורומים מצומצמים או ביתיים הוא עושה זאת, אבל אם יש בני משפחה שהוא פחות מחובר אליהם, או פשוט הרבה אנשים - הוא שוב נמנע. בגינה, לעומת זאת, הוא מדבר הרבה פעמים עם ילדים זרים ואין כל בעיה. ולשאלות של הגננת במפגש הוא עונה ברוב הפעמים (כשאינו נשאל ישירות). אני מאוד לא רוצה שישדר מסר של חולשה (או יותר גרוע, שירגיש חלש ולא מסוגל) או של "אל תיגעו בי", ועם זאת יש בו משהו ייחודי ועולם תוכן עשיר ומורכב כל כך, שקצת הופך את העניין שלו במתרחש או בילדים בני גילו לסלקטיבי. יש לך עצה? האם אפשר בכלל לעזור בעניין? איך נדע אם זהו קו אופי או משהו בהתנהלות ההורית שלנו?

שלום לך, למרות התיאור המפורט שלך, אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף את מהות הקושי, ואולי בכלל אי אפשר להבין ממרחק, מי?ד שניה. ההימנעות מעבודות יצירה, מפעילות פיזית ומליטוף חיות יכולה להיות קשורה לבעיה תחושתית, ואני ממליצה לך לבקש אבחון במכון להתפתחות הילד כדי לשלול בעיה בתחום זה. אבחון מקצועי ומקיף יוכל לעלות גם על בעיות תקשורת, אם קיימות, ולהציע התערבויות מוקדם ככל האפשר. לא ציינת האם הגננת שותפה לדאגה שלך, וזאת אינדיקציה חשובה, בעיקר כשמדובר בילד בכור, כאשר ההורים עלולים ליפול בפח הציפיות הלא-ריאליות... אם הגננת דואגת גם היא, ההמלצה של אבחון במכון להתפתחות הילד הופכת רלוונטית אף יותר. ככלל, תמיד אפשר לעזור ולקדם ילד, גם אם ביישנותו היא תכונת אישיות. ועם זאת, יהיו המקורות לקושי אשר יהיו, לפעמים עלינו ללמוד לקבל את הילד שלנו גם אם הוא ביישן, נמנע, ומתקשה בנסיבות/מסיבות רבות-משתתפים. את ההתנהלות ההורית רצוי להתאים לאופי הקשיים של הילד, ולהגמישה בהתאם. בקיצור - יש טעם להתייעץ ולהיעזר, כי שינוי ושיפור בהחלט אפשריים. בהצלחה ושנה טובה ליאת