בת שנתיים מתקשה לבד להרדם

הי ליאת, אני מתרגשת לכתוב לך שוב... בעבר כתבתי לך הרבה לגבי קשיי עם בתי בת ה 5 כיום, לאחר לידת אחותה.. וכיום, לאחר המון מודעות ושיחות עם חברות, ייעוץ קצר, ותיאום עם בן זוגי, אני חשה עם הרבה יותר חוסן, יכולת ובעיקר הבנה לגבי איפה לא להכנס למאבק כוחות, איפה אפשר לתת עוד קצת "חבל" עבורה, ועם המון אהבה וחיזוקים. כעת, אותה "תינוקת" שבעבר התסיסה את אחותה,מעצם הולדתה... אני קצת מתקשה איתה לאחרונה. היא בת שנתיים ומגיל צעיר מאוד היא נרדמה במיטתה ללא כל קושי. לפני כחודש הייו כל המשפחה בטיול לחו"ל ושם שכרנו דירה. באחד הלילות התעוררה בצרחות, כאשר היא מדמה את השמיכה המקופלת שלצידה, ל"חתול", תוך שהיא בוכה מאוד ומצביעה על ה"חתול". הרגענו אותה, ישנתי אפילו לידה ומאז בכל ערב הייתי יושבת לידה עד שהחלה להרגע ולהכנס להרדמות. כששבנו ארצה, ובעצם מאז, יש קושי לשים אותה במיטה ולצאת. יש רוטינה של סיפור, שיר שאני שרה לידה ואחר כך יוצאת ומתחילות צרחות ובכי "שב לידי".. ( אני "נקרעת" כשאני שומעת את זה)? למעשה, רק לפני כשבוע וחצי התחלתי לנקוט בשיטה של לצאת לכמה דקות, ואם בוכה, לשוב להיות מעט, לצאת וכו', כי הבנו שצריך לתת לה מסר שהכל בסדר.. ואכן היתה הטבה כמה לילות. בלילות האחרונים היא יורדת מהמיטה ובוכה, אני מחזירה אותה שקט, נותנת מוצץ ואומרת לילה טוב ,נשארת דקה משהו כזה ויוצאת, וחוזר חילה, אם עוד לא נרדמה.. מאוד קשה לי עם זה. אינני רוצה להיות איתה עד שתרדם, כי חשוב לי שתשוב לישון בכוחות עצמה. מצד שני, אני יודעת שכנראה זה קשור למה שקרה אז, ואולי לא, אולי קשור לגיל שמתחילים לפחד בו. איך מאזנים בין השניים? תודה רבה על התייחוסתך ושנה טובה.

שלום גלית, שמחתי לקרוא שאת מרגישה מחוזקת ובטוחה יותר. יופי. בעניין בתך הקטנה, התיאור שלך נשמע מוכר מאד. עדיין זכורים לי לילות שלמים בהם גירשתי 'נחשים' מהמיטה ומהשטיח בסלון, או 'אפרוחים' שטיילו על הארונות. ילדים בני שנתיים-שלוש יכולים להעסיק אותנו לא מעט עם פחדים מסוג זה, המעידים בדר"כ על התפתחות קוגניטיבית נורמלית, ולא על פתולוגיה כלשהי. הדרך לאזן בין הצורך להכיל ולגונן לבין הצורך לפתח עמידות וחוסן אצל הילדים אכן נחוץ, ורוב ההורים מצליחים איכשהו ללהטט ולמצוא את שביל הביניים. לתפיסתי, בתקופה בה הפחדים בשיאם, והקושי להבחין בין דמיון ומציאות עדיין בעינו, אפשר לשבת לצד המיטה של הילד ולסייע לו בנוכחותנו נוסכת הביטחון. חשוב להישאר שקטים ורגועים, ולהמעיט ככל האפשר בדיבור או מגע (אחרי החיבוק ונשיקת ה'לילה טוב', כמובן). טקס השינה הקבוע מסייע לילדים להבין מה נדרש מהם, עוזר להם להירגע ולהיכנס לדמדומי השינה, ואז - כל שנותר לנו זה להישאר שקטים בחדר (אפשר לקפל כביסה או לקרוא עיתון עם אור קטן), ולשדר בלא מילים את המסר לפיו "אני כאן, שומרת עלייך, אבל המשימה כרגע היא להירדם ולישון". הפחדים הללו, מציקים ומעצבנים ככל שיהיו, חולפים מעצמם ברוב המקרים, ואנו נזכרים בהם אחרי שנים אפילו עם צביטה קלה של געגוע נוסטלגי... שנה טובה! ליאת