דחוף מאוד..

אני אמא לנבו בן 5 שנכנס השנה לגן עירייה גן חובה. נבו תמיד היה רגיש מאוד והיה לו קשה להתאקלם אך השנה הוא נכנס לגן חדש כאשר הוא לא מכיר אף אחד: מטפלות גננת או ילדים בכלל בגן. הסיבה שאני מאוד מודאגת היא שמעבר לבכי שהוא לא רוצה ללכת יש דבר חדש שלא נתקלתי קודם לכן, הילד בערב כניראה כשהוא מתחיל להבין שהזמן ללכת לגן קרב מתחיל לדבר איתי בקול חנוק מבכי ואומר לי שבגן הוא מרגיש כמו בכלא, שהוא מרגיש בודד והגרוע מכל שהוא כל הזמן מבקש שאבטיח לו שאני לא אמות כשאהיה זקנה והוא ישאר לבד ושלא יקרה לי כלום בדרך לגן ואני לא אוכל לאסוף אותו. הוא כל הזמן מזכיר את המילה מוות והוא לא עוזב אותי ממש צמוד אלי מבקש שאלך איתו לשירותים לפיפי ואשן איתו והוא ממש נראה לי בדיכאון... מה לעשות אני מודאגת?

שלום שרית, להערכתי, התערבבו במקרה שלכם כמה דברים יחד, והם יוצרים כרגע תחושת עומס חריגה גם אצלך וגם אצל נבו. משבר הקליטה בגן החדש טבעי ומובן, במיוחד אצל ילד עם היסטוריה של קושי במעברים. לכך, חוברים גם הפחדים האופייניים לגיל, המתמקדים בגוף, במחלות ומוות. השילוב של חרדת הפרידה ממך וחרדות סביב ההתכלות יוצר את התמונה המשברית שאת מתארת. כרגע, חשוב להישאר מאד קשובים וזמינים לו, להבטיח שמיום ליום יהיה קל יותר, ולשמור עבורו על אווירה אופטימית אשר ליכולתו להסתגל לגן החדש ולהרגיש בו "בבית". עם זאת, רצוי שלא להפוך את החרדות שלו מקור לרווחים משניים של פינוק יתר ו-וויתור על גבולות. גם מול הפחדים האקטואליים שלו - אין כל סיבה שלא יילך לשירותים בעצמו ויישן במיטתו. תוכלי להבטיח לו שאת משגיחה עליו מהסלון, מבלי ללוות אותו פיזית לשירותים. בדומה, אני ממליצה על ישיבה לצד מיטתו לפני השינה, ולא על הזמנתו למיטתך. זהו הרגל רע, שלוקח זמן רב ומאמצים להיפטר ממנו, ולכן מוטב שלא להתחיל בו כלל. אל תיבהלי כ"כ מהמילה מוות, ונסי להשיב לשאלותיו באופן ענייני ומרגיע. לפעמים, אנחנו - המבוגרים - כ"כ מתרשמים ונרעשים מפחדי המוות של הילדים, עד כי בתגובותינו, עלולים להנציחם או לתגמל אותם בבלי דעת. קחי אוויר, ועזרי לו לעבור את התקופה הקשה מבלי לוותר על הכללים בבית. בהצלחה ליאת