בעיה

הי ליאת, אני מרגישה ממש רע.. אני עצובה מאוד.. אני מרגישה שלאט לאט אני הופכת להיות בלתי נראית בעולם הזה...ולא נראה לי שלמישהו אכפת.. כולם חיים את החיים שלהם ולא עוצרים שניה אחת להסתכל..לראות..לראות שלא טוב לי.. גם המטפלת שלי..תסבירי לי למה אני צריכה להיפתח בפניה (שזה הדבר הכי קשה שיש) ואז היא פשוט עוזבת אותי לשבוע שלם...ואז בפגישה הבאה היא מצפה ממני שוב לדבר ולספר ולהיפתח בפניה...למה לי לעשות את זה? היא נעלמת לי בדיוק כמו כולם... לאף אחד לא באמת אכפת...

שלום מימי, תחושות הבדידות שלך מגיעות ונשמעות בהחלט. זה בוודאי מכאיב, מתיש ומייאש. לפעמים, יש לנו ציפייה מוקדמת על איך אנשים או אירועים צריכים להתנהל, וכשזה לא קורה כפי שציפינו, אנחנו מתמלאים כעס/אכזבה/עלבון/ייאוש/עצב/דיכאון, וכיוב'. אחת הדרכים להפחית את רמות הסבל והמצוקה, כרוכה ביכולת ללמוד להסתפק גם במשהו שאינו מושלם. הקשר הטיפולי, גם הטוב ביותר, אינו מושלם. כדי ללמוד להפיק ממנו את המיטב, חשוב שנצליח לקבל גם את מגבלותיו. את מסיקה, על סמך תדירות המפגשים ביניכן, כי למטפלת שלך לא אכפת ממך "כמו כל האחרים". זו אמירה או מסקנה שהתוקף שלה מוטל בספק. את יכולה להפסיק את הטיפול ולשמור על עצמך מאכזבה וצער, אך את יכולה להמשיך אותו, ליהנות ממה שהמטפלת שלך *כן* נותנת, ולהיעזר ככל יכולתך ממה שאפשר, גם אם זה לא מושלם. את בטח מנחשת מה דעתי... בהצלחה ליאת