עזיבה של אב את הארץ

שלום רב, אשמח לחוות דעת מקצועית בדילמה הקשה שעומדת בפני ואני מתנצלת מראש על אורך ההודעה. יש לי בן מקסים בן 3. כשהיה בן שנה אני ואביו נפרדנו,ולא כלאחר יד. עם הפרידה לקח בעלי לשעבר עבודה שהצריכה נסיעות לחו"ל כך שרב הזמן לא היה בארץ. לא היה סדר ויציבות,לפעמים נסע לכמה ימים בודדים לפעמים ל-3 שבועות ברצף, בממוצע נכח בארץ כשבוע בחודש. ניתן לתאר שיציבות וסדר הוא לא יכול היה לתת לילד כך שזה נפל בעיקר על כתפי והילד התרגל שאביו לא נמצא רב הזמן. עדיין, הוא חיכה לו, כשגדל מעט היה שואל לא מעט פעמים מתי יגיע ועשיתי כל שיכולתי עמ"נ לוודא שאביו קיים בשגרת חייו. היו טלפונים, אני הייתי מספרת על כמה אביו אוהב אותו ומתגעגע אליו, בהדרכה של יועצת עשינו ממש מעין טבלת יאוש שנתנה לו איזושהי אינדיקציה והבנה שאביו חוזר ושזה בעצם רק עניין של זמן. זה לא היה קל, מה גם, שהמאיס עלי לחלוטין את המצב מאחר ולצד העובדה שנשארתי עם מלוא האחריות על גידול הילד הייתי צריכה בעצם לנהל גם את הקשר של הילד עם אביו. בנוסף, בעוד שאחרי ביקורים הוא היה נוסע אני הייתי צריכה להתמודד עם הקושי וההתמודדות הריגשית של הילד וחוזר חלילה. לפני כארבעה חודשים חזר הגרוש שלי לארץ וסוף סוף לאחר תקופה ארוכה הצלחנו לאט לאט להיכנס לחיים סדירים יותר שבו יש קשר רציף בין הילד לאביו. עדיין חשוב לי לומר שאביו הוא נקודה די רגישה אצל בני, גם היום כשאביו מחזיר אותו הביתה לאחר ביקור, קשה לו, הוא די עצוב, קשה לי לומר אם פשוט כי עצוב לו להיפרד או כי הוא לא בטוח לגבי מתי תהיה הפעם הבאה - אני חשה שדבר קשור בדבר. בשבוע שעבר הודיע לי שוב אביו כי הוא עוזב את הארץ כשהפעם אין לי שום מושג לגבי תכיפות הביקורים ואני כועסת, עצובה בשביל בני, ולא ממש יודעת כיצד לנהוג. אני לא מרגישה שבא לי שוב לשתף פעולה עם הדבר הזה ואני חשה שאם אדם כל כך עיוור לנזק שהוא גורם לבנו אין שום סיבה להקל עליו בדיווחים שוטפים. בנוסף, אם בפעם הקודמת חייתי בתחושה שהעניין זמני וניסיתי למנוע נתק היום אני מרגישה שאני כבר לא בטוחה מה עדיף לבני. אני יודעת ששוב להיות הצינור המקשר בין בני ואביו נמאס לי . לא אהיה מסוגלת שוב להתמודד עם הקושי הנפשי של בני, עם חווית הנטישה החוזרת ונישנית ועם כאב הלב שהוא הולך לחוות. אני באמת לא יודעת כבר מה עדיף. אני נלחמת ועושה כל שביכולתי לגדל ילד מאושר ובריא בגופו ובנפשו וחשה שאביו פשוט הורס את הכל. כיצד אני ממשיכה מכאן? תודה ושוב סליחה על האורך. בברכה, רויטל

שלום רויטל, אני שומעת את הקושי שלך, ומאד מבינה ללבך. לא פשוט לגדל ילד לבד, ולחוות יחד איתו משברי פרידה תכופים. אין לי ספק שמדובר בעול כבד, ותחושות הכעס והייאוש שלך מובנות מאד. ובכל זאת, זאת המציאות שלכם, וכנראה שאין ברירה אלא להתמודד עמה. אין לי ספק שמה שהנחה אותך עד היום, זו הידיעה שעבור הילד שלך הקשר עם אבא חשוב ביותר, ולכן היית מוכנה 'לספוג' את כל המטרד הפיזי והנפשי שיצרו הפרידות ממנו. למרבה הצער, למרות שהתנאים משתנים מעתה, והעמימות לגבי תדירות המפגשים גדלה, חשיבותו של אבא עבור הילד נשארת כשהייתה, ותצטרכו להיות יותר יצירתיים וגמישים מבעבר. אני מבינה שאצלך קיימת (אולי) משאלה לפיתרון של 'זבנג' וגמרנו, אך אין לי ספק שבתוכך את יודעת שזה בלתי אפשרי. מבלי להיכנס כרגע למערכת השיקולים והמניעים של הגרוש שלך (ממילא אין לך יותר שליטה על כך...), הקשר הרציף והחיובי בינו לבין הילד יבטיח אושר ובריאות נפשית לאין ערוך יותר מן האפשרות של נתק. לכן, נסי לקחת הרבה אוויר, ולהמשיך לעשות את המאמצים הכבירים עבור בנך. אני רוצה לקוות שהנסיעה תביא איתה סוג של רווחה כלכלית עבור הגרוש שלך, שאולי תצליח לתרום לאיכות החיים של בנך בעתיד הקרוב והרחוק. גם זה שיקול... מחזקת אותך, ומאחלת לך הרבה טוב ליאת