חרדת נטישה

שלום, יש לי שלושה ילדים - בן 5.5, בן 3 ובת שנה. הבעיה עם הבכור. מאז ומעולם הוא היה טמפרמנט, אנרגתי, מתעצבן נורא כשלא מקבל מה שרוצה ועוד (ובצד החיובי הוא כריזמתי, חברותי, מבריק ועוד). אני נורא מתמצטת את הבעיה הנוכחית, אבל מניסיוני זה כמתואר להלן: הילד סובל מחרדת נטישה ברמה זו או אחרת (משתנה לפי הנסיבות). בשלוש וחצי השנים האחרונות אביו התחיל עבודה חדשה שדורשת ממנו נסיעות תכופות לחו"ל, בשנתיים וחצי האחרונות אנחנו גרים בחו"ל (בריטניה), אני הגורם היציב היחיד בחייו, אין עוד מישהו מהמשפחה המורחבת כאן, אני הדבר היחיד. אני לא עובדת מאז שהגענו לחו"ל ותמיד זמינה בשביל הילדים, התרבות במקום בו אנו גרים היא די קרירה ואין קשרים ממש חזקים עם משפחות אחרות, די בודד כאן. לפני כשבוע חזרנו מחופשה בישראל כבת שבועיים שבה נפגשנו עם כל בני המשפחה והיה נפלא. כמה ימים אחרי שחזרנו הביתה (לחו"ל) בעלי שוב נסע לכמה ימים והבלאגן התחיל מחדש: הילד נדבק אליי בכל רגע, הוא רץ אחריי אפילו כשהוא צופה בטלויזיה ואני הולכת לרגע למטבח או לשרותים, אני לא יכולה להרדים את אחותו התינוקת מבלי שהוא ישב איתי בחדר, הוא צריך שאשב בחדרו בלילה עד שיירדם - כל הדוגמאות האלה הן ההחמרה בהתנהגותו לעומת העבר הלא רחוק. מעבר לבעייתו הזאת, בעייתי היא שאני כבר עם עצבים רופפים, ממש מרגישה בהתמוטטות עצבים, מתפרצת על כל דבר הכי קטן, גם על אחיו הקטן (שני הקטנים לוקחים הכל בקלות וברוגע), אני צורחת עליו שישתוק וממש מתנהגת כמו מכשפה, ואני לא מצליחה לשלוט בעצבים שלי מבפנים וגם בהתפרצות עליהם. כל רגשי החמלה שלי לבני הבכור (קשה לו שאביו איננו) נעלמו, ואני רק מחכה שיגיע הרגע שילך לביה"ס בבוקר ושיירדם בלילה. בזמנים שאני בבית רק עם הקטנים (לפני שהוא חוזר מביה"ס), הכל רגוע, שליו, נעים, משחקים יפה, הילדים עצמאיים וכיף לי נורא להיות איתם, ואם יש בעיות הן קטנות עליי לעומת בעיות עם הילד הבכור. אשמח לכל הכוונה ועצה (לא רק הפנייה לייעוץ, בבקשה). תודה.

שלום גלי, את כותבת כמה כיף, רגוע ונעים כשאת בבית "עם הקטנים", ואולי שוכחת ('פח' שרבים מאיתנו נוטים ליפול בו) שגם ילדך הבכור הוא עוד ילד נורא קטן, עם צרכים, הזדקקות, חרדות, כמיהות ומשאלות. איכשהו, את מתארת את הביקור בבית, בישראל, ולא כ"כ מפרטת איך היה *לך* עצמך לחזור אל המציאות הבריטית הקרירה. אני יכולה רק לנחש כמה זה היה קשה, בעיקר נוכח היעדרותו של בעלך, וההישארות שלך, ללא עזרה, עם שלושה קטנטנים. חשבתי שאולי דווקא הוא, הילד הבכור שלך, חש אותך יותר מכולם, קורא את תגובותייך, ומגיב לחרדה, לעצב ולגעגועים שלך, למשפחתך, לארצך, לבעלך. אולי דווקא בהיותו מעין "שלוחה שלך", את מתקשה לראות את מה שהוא משקף לך - את הנזקקות, הרצון להיות נאהב, מחובק, לא ננטש. יתכן שאת מתקשה לראות את הקושי שלו, כדי לא לפגוש את הקושי שלך. לכן, נדמה לי שהעצה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, זה למצוא בתוכך את המקום הרך כלפיו וכלפייך, ולפעול (גם אם תחילה באופן מעט מלאכותי) בניגוד לדחף הראשוני. נסי להקדיש לו דווקא כשהוא 'נודניק', להקשיב לו, לשחק איתו, ולא לבוז לו על שהוא כ"כ זקוק לך. במקביל, נדמה לי שחשוב לפעול למציאת עזרה (בייביסיטר או חברה קרובה) שתרכך את המציאות שלך, כך שיישאר בך מרחב של רכות ונינוחות כלפי הילדים. אני מזמינה אותך להיעזר גם בנו, כאן, ולשתף קצת יותר במה שעובר עלייך שם. בהצלחה ליאת

תודה על ההבנה. :-)