בן 4 דואג להורים

בננו בעוד מספר ימים יהיה בן 4. בשבועות האחרונים החל לעתים קרובות לומר שהוא "דואג לנו". אם מישהו מאיתנו יצא לזמן מה, או שהשארנו אותו אצל חברים או אצל ההורים. בעבר, יש לציין, היה קל פרידה בצורה חריגה, ומגיל מאד צעיר נשאר בשמחה לישון אצל סבים, דודים, חברים, ובערב עם בייביסיטר וכו' (זה לא קרה הרבה, אבל כשקרה לא היתה בעיה). ה"דאגה" לא כ"כ הדאיגה אותנו, היה נראה יותר כאילו למד קונספט חדש ותירגל אותו. לפני כשבועיים ביקש ביוזמתו לישון אצל בן-דוד שלו, ובבוקר אחותי אמרה שהיה לו לילה קשה, ובא אליה בלילה ואמר שהוא רוצה אלינו, ולפני מספר ימים ביקש לישון אצל הסבים ואחרי כמה שעות אמר שהוא מתחרט ובאנו לקחת אותו הביתה. גם זה לא היה נראה מאד חריג, אבל היום התקשרו בצהריים מהגן שהוא כל היום בוכה (בד"כ ילד שמאד ממעט לבכות ומאד מלא שמחת חיים), ואומר שהוא דואג לאמא שלו, וסירב ללכת לישון בצהריים. אמר שילך לישון אם אמא תדבר איתו, אבל גם אחרי שחיברו ביניהם טלפונית המשיך לבכות, בסוף נרדם. אמא לקחה אותו מוקדם הביתה וכשהגיעו אמר שהוא דואג לאבא, וביקש להתקשר לדבר איתי. אמר לאמר שגם כשהוא ישן הוא דאג לה. לא קרה שום ארוע חריג לאחרונה. יש ארוע חריג באופק, בקיץ אנו עוברים לשנתיים לארה"ב, הוא מודע לזה היטב ומדברים על זה הרבה. יומיים-שלושה אחרי שהודענו לו היה נראה שהוא קצת מוטרד ומדוכדך (גם מצמץ הרבה, זה עבר) אבל מאז נראה שהוא מדבר על זה בשמחה ומתלהב מדיבורים על דברים שיהיו באמריקה, כך שאני לא יודע אם יש קשר, אבל מציין זאת כנתון רקע. אשמח לשמוע דעה מה פשר הדאגות ואם זה עניין חולף ואיך אפשר להסיר את דאגותיו. רועי

מאז חנוכה, עבור בפורים אבל הרבה יותר מאז שהתחילו לדבר על פסח, מאד מאד עסוק בענייני מלחמות, מי נלחם במי ומי הורג את מי ושואל הרבה שאלות למה אלה הרגו את אלה וכד'. מה קרה לפרעה ומה קרה לזה ולהוא ולמה הם כבר אינם וכד'. שואל אם נכון שהיום כבר אין מלחמות וכל הדברים האלה היו לפני הרבה שנים (ואנחנו עונים שיש פחות אבל עדיין יש לפעמים, אבל מנסים שלא יהיה וכן הלאה וכן הלאה).

היי רועי, הסבתות שלנו היו אומרות "יש שכל - יש דאגות!". ואכן, ההתפתחות הקוגניטיבית המואצת בגיל 4-5 מעלה את מפלס החרדה בצורה דרמטית. בגילאים הללו, הפחדים ה'דמיוניים' מפנים את מקומם לפחדים בעלי אופי מציאותי יותר. הילדים מתחילים להיות ערים לקיומו של המוות, ולאפשרות של פגיעה, פציעה ואסון. ילדים נבונים יותר, המסוגלים 'להריץ בראש' תסריטים היפותטיים קטסטרופליים, עלולים לפתח דאגנות יתר. לפעמים, החרדה מתעוררת בעקבות אירוע רב-רושם ונורא, מהסוג שהמציאות הישראלית מספקת לנו מדי פעם, כמו למשל האירוע האחרון בו נרצחה משפחה שלמה בביתה באיתמר. ילדים צעירים הנחשפים, במקרה או שלא במקרה, לסיפורים כאלה, ובהיעדר מנגנוני הגנה בשלים של הדחקה והכחשה, עלולים לפתח חרדות קשות. לא תמיד הקשר בין האירועים ברור כ"כ, ובכל מקרה אני ממליצה לנסות להישאר ענייניים, להרגיע, ולשדר שלווה וביטחון לילד. היענות לא הגיונית לפחדים לא הגיוניים אינה מומלצת. כלומר - אין טעם להיצמד אליו או להשתעבד לחרדות שלו. במקום זאת, אפשר לכבד את הפחד, לנסות להבין ולהרגיע, אך לשמור על שגרה ולהביע ביטחון ביכולתו להתגבר על הפחד או להיעזר זמנית באנשים אחרים מלבדכם. ("כשקשה לך בגן אתה יכול לפנות לגננת ולבקש ממנה לעזור לך. לא נוכל לבוא לקחת אותך באמצע היום גם אם יהיה לך קשה. אבל אנחנו סומכים עליך, ובטוחים שבסוף תצליח להירגע"). בתקופה רגישה כזו, אפשר לוותר לו על שינה מחוץ לבית. זה לא נורא, ויש הרבה ילדים שמתקשים להעביר לילה מחוץ לבית. זה יעבור. מאחלת לכם נסיעה טובה וכיף חיים באמריקה ליאת