אגוצנטרי

יש לי ילד בן 14, הוא סובל מ-ADHD. לפעמים נדמה לי שהוא חי בעולם משלו ולא רואה את האחר בכלל. למשל אני יכולה להיות על סולם מנקה בלאגן כל הבית והוא אומר לי אמא אני צריך שתבואי ותראי משהו, ומבחינתו זה לעזוב את הכל וללכת. או שהוא מכריח את האח שלו בן ה10 לשחק איתו במכות וגם אם האח שלו לא רוצה הוא מכריח אותו ולטענתו זה שאחיו יהנה מזה אח"כ גם אם הוא לא רוצה. כשאני מבקשת שקט כי אבא ישן הוא יכול לנגן בגיטרה ולהגיד לי בסדר אני בשקט וימשיך לנגן. האם זה נורמלי? הוא לא מצליח להבין על מה מדברים איתו. האם הוא זקוק לטיפול? ואם כן איזה? אשמח אם תענו לי במהרה.

שלום גלית, התיאוריה הפסיכואנליטית שהגה פרויד, האמינה כי אדם מגיע אל העולם כפקעת של צרכים ודחפים, אותם חייב האדם ללמוד 'לאלף' כדי להפוך לבן-תרבות. היכולת להתחשב ולראות את צרכי הזולת אינה מולדת. התינוק, ובמידה רבה גם הילד, מתנהל עפ"י עיקרון העונג, מבלי להביא בחשבון את רצונותיו וצרכיו של האחר. כדי לצמוח מהפאזה האגוצנטרית, חייב הילד ללמוד כי גם לאחר רצונות וצרכים, והאחר המשמעותי ביותר בחייו זה ההורה. לפעמים, הורים חמים ואוהבים מתאמצים מאד להתכוונן לצרכי הילד, גם על חשבון הצרכים שלהם עצמם. ואז, יום אחד הם מגלים שזה כבר לא חינני, ותולים את האשם באישיותו של הילד. כל ההרצאה הארוכה הזו באה כדי לעודד אתכם לחזור ולהנכיח את עצמכם, את סדר היום שלכם, את ההעדפות שלכם, הרצונות, התביעות והבקשות שלכם. הבן שלכם ייאלץ ללמוד (גם אם באיחור) שעליו להתחשב בכם, לקחת בחשבון שלא תמיד תהיי לצידו ברגע שירצה, ושעליו להפסיק לנגן כשאבא ישן. במילים אחרות קוראים לזה (נכון!) - גבולות!. במקום לשלוח את הנער לטיפול, אני מציעה לכם לנסות להגיע קודם להדרכת הורים, שתנחה אתכם כיצד לדרוש באסרטיביות ובעקביות התחשבות ושיתוף פעולה בבית, לרווחת בני המשפחה כולם. זכרו ש-ADHD היא אינה מחלה, ואינה מזכה אותו ב'פטור' מהתחשבות בבני הבית (גדולים כקטנים). בהצלחה ליאת