איבדתי הכל

שלום. אני בת 29 ויש לי אחיות בנות 17 ו 15. במשך זמן רב היינו נפגשות אחת לשבוע. במשך כל הפגישות סיפרו אחיותיי על היחס המשפיל של אימי כלפיהן: חוסר אמונה מוחלט ביכולותיהן, כינויים שהן אפס, לא מוצלחות וכו'. לי זכור במעומעם בילדותי שהייתה לא פשוטה כלל שגם אני סבלתי מקשיים כאלה וגם לי יש דימוי עצמי והערכה נמוכה מאוד. צברתי הרבה סיפורים שהם סיפרו לי ואני מצד אחד מאוד התחברתי אליהן כי זה הזכיר לי במקצת את סיפוריי. ברבות הימים, סיפרתי לאימי על תחושותיהן של אחיותיי, על החוויות הקשות שלהן ואימי לא האמינה למשמע אוזניה. היא התאכזבה מאוד מן האחיות על כי שכחו את הליווי והתמיכה שלה לאורך כל הדרך, את הדחיפה קדימה ואת העמידה לצידן בכל מחיר. היא לא זוכרת שפגעה כ"כ קשה באחיות, ובטח שלא מכוונה רעה כלל. ואמרה :" מה יאמרו ילדים להורים מתעללים, ואכזריים שעושים זאת במזיד". בשיחה הזאת עם אימי נגרם הרבה סבל לאימי והדבר הקשה עליה בלילות. מבחינתה זה כמו סטירת לחי על כל התקופה שהייתה. ברור לי שכאשר שוחחתי איתה לא חשבתי על עצמי כלל אך רציתי שהיא תבין שלא כך יוצרים קשר טוב עם הילדים. רציתי שתנסה לחצות את הגשר לקראת בנותיה ותנסה להבין את שעל ליבן, את החוויה שלהן. אולם לצערי היא הייתה עסוקה בכאב שלה ונשארה רק עם זה. במקביל שוחחתי עם אחיותיי, וניסיתי להראות להן שיש צד אחר למטבע, שלא הכל שחור, שהדברים לא נעשו מרוע לב אלא להפך. הן כ"כ כעסו עליי שבגדתי באמונן. ואמרו שיהפכו את הדברים-מה שהן אמרו כאילו יצא מן הפה שלי. והחוויות שלהן הן שלי. כשאימי שמעה את הצד של שתי אחיותיי- כעסה עליי מאוד. וקראה לי " חולת נפש". איך יכולתי לשקר כ"כ ולספר את סיפורי מגרונן של אחיותיי. האחיות החליטו לעשות יד אחת נגדי לאחר ששמעתי אותן זמן רב ותמכתי בהן רגשית , הן הפכו את עורן. כעת נותרתי מטרה לפגיעתן של אחיותיי הכועסות עליי ולאימי הפגועה ממני מאוד והכעוסה. מה לעשות?

שלום רינה, בוודאי שאינך חולת נפש, אלא בת ואחות שביקשה לחולל שינוי חיובי במשפחה. הצרות מתחילות כשאנחנו נכנסים לתחומים 'נפיצים', ולוקחים על עצמנו משימות שלא תמיד תואמות את יכולותינו. בשביל זה בדיוק קיימים אנשי מקצוע. כמי שעושה הרבה מאד הדרכות הורים, אוכל להבטיחך שמדובר במשימה לא פשוטה בכלל: מצד אחד אנו יודעים שהורים עושים הרבה למען ילדיהם, משקיעים בהם בלי סוף ואוהבים אותם מאד, ומצד שני, אנחנו מזהים בעייתיות באופי התקשורת ובדפוסי ההתנהגות, המובילים לסבל, מצוקה, ולפעמים גם לנזקים פסיכולוגיים לטווח הקצר והארוך. כשלקחת על עצמך לספר לאמא על תחושותיהן של אחיותייך, לא הבאת בחשבון את תגובתה (המאד טבעית ונורמלית) של אמא, ואת ההשלכות האפשריות על יחסה לבנות ועל יחסן כלפיה. כרגע, כולן כועסות עלייך, ואת משלמת את מחיר הכוונות הטובות. אני רוצה להאמין שהחג המקרב יביא יתו אווירה של פיוס ונחמה. בהמשך, אם תהיה לך הזדמנות, תוכלי להבהיר גם לאמא וגם לבנות (אנא, עשי זאת לחוד) שכוונותייך היו טהורות, ושהדרך הייתה לא מספיק רגישה. אולי ממרחק הזמן הן יוכלו להבין ולסלוח. בהצלחה ליאת

ניסיתי ליצור קשר עם אימי, אולם היא כ"כ מרירה וכועסת, היא אמרה לי שמה שסיפרתי לה עבר עיבוד שלי והוא הכאב שלי, ובשיחות שניהלתי עמה הצטיירתי בעיניה כמניפולטיבית ותככנית המעוניינת ליצור קרע במשפחה, והכול לשרת את התועלת שלי האישית, ולצאת "נקייה". היא טוענת שאני קנאית מאוד ותמיד היא זוכרת אותי כאחת שלא דוברת אמת, עוד בילדותי, תיארה אותי כבעייתית מאוד המתקשה לתקשר עם אנשים, ומחוללת רוע בכל מקום בו אני נמצאת. לכן היא מקבלת יותר את גירסתן של אחיותיי ולא את גירסתי. אני מרגישה כ"כ נורא על מה שקרה. האומנם אני תככנית ורמאית? איך אימי מסוגלת להטיח בי דברים קשים כ"כ ? אינני מצליחה לעכל את שאמרה...אני חשה כ"כ בודדה ועצובה. לא ניראה לי שאימי מוכנה לסלוח לי אי פעם. האם תוכלי לייעץ לי כיצד לדבר אל ליבה שתמחל לי. מצד שני לא ברור על מה אני צריכה מחילה? האם שיקרתי? עזרי לי אני לא רעה.