לא יודע להפסיד

שלום ליאת, בני הבכור כבן 4.5 ילד פיקח מאוד, ולו שתי אחיות צעירות יותר. הבעיה היא שבני אינו יודע להפסיד במשחק. אנו משחקים איתו למשל המשחק "סולמות ונחשים" וכאשר הוא זורק את הקוביה וצריך להחליק מטה הוא שואל האם לדלג על המשבצת ולחלוף מעליה, כאשר אני אומרת לו כי כללי המשחק הם שצריך לרדת הוא כועס ומשתולל עליי ואף רוצה לקרוע את המשחק, אני מנסה להסביר לו שאם יפסיד במשחק הזה, ינצח בהבא, וגם אם ירד - עדיין לא אומר שלא ינצח, והוא בשלו... השבוע בחג שיחקו איתו בני המשפחה בביתם, קרתה סיטואציה דומה בו היה צריך להחליק מטה, הוא שיחק לפי ההוראות אך דמעות שטפו את עיניו והוא היה מבואס טוטאלית והסתיר את פניו שלא יראו שהוא בוכה, נאלצנו שוב "לשנות את כלל המשחק" על מנת שיקפץ בסולמות מעלה. איני יודעת מה לעשות, מצד אחד - קשה לי מאוד לראות אותו בוכה ומתבאס אך יחד עם זאת, הוא יצטרך להתמודד רבות עם הסיטואציה של להפסיד בגן ובבית ספר ואני רוצה להרגיל אותו שזה לא נורא להפסיד מדי פעם, ואם מפסידים פעם אחת, זה לא אסון ולא צריך להתרגש מזה... אשמח לשמוע את דעתך. תודה ושבת שלום, מיכל

שלום מיכל, היכולת להתמודד עם כישלון והפסד היא יכולת קריטית, שכן היא אבן יסוד לשלושה היבטים מרכזיים בחיינו: תחושת הערך העצמי, היכולת לוויסות רגשי, והיכולת לקיים מערכות יחסים בינאישיות משמעותיות. אדם שאינו מתנסה בכישלונות והפסדים יתקשה ללמוד מטעויות, ותפיסת הערך העצמי שלו תהיה שברירית מאד. חשבי, למשל, כמה מחזקת יכולה להיות התחושה של התגברות על קושי או כישלון זמני. כאשר את משנה את כללי המשחק למענו, את אולי חוסכת ממנו את צער הרגע, אך לא מאפשרת לו להתאמן בהתמודדות עם הפסד קטן ושכיח. כמו שאת רואה, התגובה הרגשית שלו למצבי הפסד היא מאד עוצמתית, ומעידה על קושי בוויסות והכלה של מצבים המערערים על תחושת הכל-יכולות שלו. אם נודה על האמת, בגילו זה עדיין מותר, מובן ונסלח. אבל כאן יש לנו, ההורים, תפקיד חשוב באימון, תרגול והכלה. 'סולמות ונחשים' הוא משחק מצויין למטרה זו. כאשר הוא מפסיד, זו הזדמנות נהדרת עבורכם להביע השתתפות אמפתית ברגשותיו, ולחזק את יכולתו לשאת את הפגיעה הזמנית בדימוי העצמי שלו. "אוי, הפסדת. איזה באסה! גם אני שונאת להפסיד. רוצה לשחק שוב?". אל תבטיחי לו שבמשחק הבא הוא ינצח, כי זה לא בהכרח יקרה. עדיף להגיב בהבנה לבכי ולכעס שלו, ובהתפעלות ליכולת להתגבר עליהם מהר ולחזור ל'סדר יום'. ועוד עניין חשוב - כאשר הוא מנצח, מוטב שלא ליפול למלכודת השבחים. לפעמים, מתוך רצון לשקם את מה שעולל ההפסד, אנחנו מריעים כמו מטורפים, כאילו שניצח ב'איפון' את אריק זאבי. עלינו לזכור שמדובר בקוביית מזל, וזה רק משחק, ומטרתו ליהנות ביחד. ממש כשם שלא טוב לתת לקובייה לערער את תחושת הערך העצמי שלנו, כך חשוב שלא לתת לה את האחריות לשיקומו. זכרו שתחושת ערך ודימוי עצמי נבנים לאט, כמאזן של סך כל ההצלחות והכישלונות שלנו, ניסיונות של ההורים למנוע מהילד תסכולים וכישלונות עלולים, בסופו של דבר, להוביל להתנהגויות של הימנעות וצמצום ("אני אעשה רק דברים שיבטיחו לי הצלחה בטוחה"). המשיכו לשחק בהנאה, כי זה באמת הכי חשוב אביב שמח ליאת