איבדתי בעל

אני בת 26 אמא לשלושה ילדם קטנים גילאי 4 , 3 , ושלשה חודשים לפניי כחודש איבדתי את בעלי בתאונת אופנוע, סיפרתי לילדים הילד בן 3 לא ממש מייחס לזה חשיבות רק עם אני מדברת איתו או אומרת שאני מתגעגעת לאבא הוא אומר שגם הוא, הילדה בת 4 נהייתה מורדת היא כל דבר עושה דווקא וכשאנחנו נמצאים אצל הסבתא היא רוצה ללכת עם מישהי מהדודות אליהן ולא לחזור הביתה, סיפרתי לה שאת הגוף של אבא קברו והיא ישר אמרה שהיא רוצה ללכת ולראות הסברתי לה שגם אם אני אקח אותה היא לא תראה את אבא היא תראה אבן שעליה רשום השם של אבא, אז אמרתי לה שאכשיו אי אפשר ללכת וכשיהיה אפשר אז אני אקח אותה, לי בעצמי קשה להכנס לשם ואני לא יודעת אם לקחת אותה או לא ואיך להתמודד איתה

שלום שמרית, לבי איתך. את עוברת ימים עצובים וקשים, וצריכה להתמודד, נוסף על האבל שלך, גם עם טיפול בשלושה ילדים קטנטנים. שולחת לך כוח וניחומים. יופי ששיתפת את בתך במידע האמיתי והנכון. אני מאמינה בכל לבי שכך צריך לנהוג. בקשתה של הילדה להגיע לקבר אביה נראית לגיטימית מאד, ואפשר לשקול זאת מרגע שיש מצבה. אוכל לשתף אותך ולספר, שבמשפחתי הילדים מגיעים לבית הקברות בכל גיל, ואנו רואים במפגשים לצד הקבר משהו משפחתי, מובן מאליו ואפילו נעים מאחד ומקרב. אני מניחה שבשלב בו אתם נמצאים, המפגש עם הקבר (לפחות עבורך) עדיין מכאיב וצורב, אך הוא ממחיש את הסופיות הבלתי נתפסת של המוות. הידיעה הזו חשובה עבור כולכם, ולכן, כאשר תתחזקי קצת, אני ממליצה לך לעשות מאמץ, ולהגיע עם הילדים (שלושתם) אל הקבר של אביהם. תוכלי לשתף אותם בפעולות הטיפוח סביב המצבה, ולעודד אותם לבטא את רגשותיהם בחופשיות (בכי, צחוק, שתיקה, או כל דבר אחר שיבחרו לעשות שם). אפשר להניח אבנים קטנות, או כל חפץ אחר שירצו, כדי להרגיש קרובים. יש לא מעט ספרות בנושא, ותוכלי להיעזר בה בהמשך. מחזקת אותך בהתמודדות הלא פשוטה שעוד לפנייך. שלא תדעו עוד צער ליאת