בן שנתיים וחצי רוצה רק את ההורים

שלום, בני בן שנתיים וחצי, ילד פעיל וסקרן שנמצא במגרת של גן עם ילדים בגילו עד גיל 4, מדבר ומשתתף בכל הפעילויות בגן ונהנה מחברת הילדים והגננות. הוא כרגע בן יחיד ואין לו עדיין אחים. אנחנו גרים ביחידת דיור נפרדת בבית הוריו של בעלי וחמותי התלוננה בפנינו על כך שלדעתה יש לילד בעיה מפני שהוא לא מראה סימני היקשרות אליה ואל הסבא. הם רואים אותו הרבה ומשתדלים להוציא אותו פעם בשבוע מהגן ולקחת אותו לטיולים, לוקחים אותו לראות חיות, לגן משחקים, לנסיעה באוטובוס ועוד דברים שהוא אוהב לעשות, אך הוא תמיד מבקש הביתה גם אם הוא נהנה וכשהוא מגיע, מיד כשהוא רואה אותי או את בעלי הוא מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותם ולא רוצה ללכת אליהם. הוא אפילו מנסה להרביץ להם אם הם מתקרבים אליו. אני מודעת לתופעה הזאת זה קורה גם עם הסבא וסבתא השניים, אך לדעתי זה בגלל שהוא לא רואה אותנו מספיק (שנינו עובדים במשרה מלאה) והוא מעדיף להיות איתנו כי אנחנו ההורים שלנו. יש לציין שאנחנו ביחסים טובים עם הורינו ושאנחנו תמיד מעודדים את הילד להיות איתם ולבלות איתם וגם משתדלים לעשות פעילויות ביחד כולנו כדי שלא יחשוב שאם הם נמצאים אז אנחנו לא. חמותי טוענת שאני לא מוכנה להכיר בכך שיש בעיה כי אני נהנית מתשומת הלב ומכך שהוא מעדיף אותי על פני כל אחד אחר, אך לי זה נראה טבעי כי אני אמא שלו ונראה לי הגיוני שהוא יעדיף אותי. האם יש פה איזשהי בעיה שאני מפספסת? ואם כן, מה ניתן לעשות על מנת לפתור אותה?

שלום עדי, התיאור שלך כשלעצמו, לא מצליח מטבע הדברים לפרוש את התמונה כולה, וקשה לי לומר מכאן האם יש כאן בעיה ממשית או העדפה טבעית של הילד את הוריו. אני מציעה, לכן, לנסות לשוחח עם הגננת שלו, ולברר האם הוא מצליח להתמסר לצוות הגן, לתקשר כבני גילו עם הדמויות המבוגרות בגן ועם בני גילו. תוכלי לבחון את תגובותיו גם בהקשרים נוספים (למשל כשאתם בחברת ידידים), ולבדוק האם תגובותיו לסבים ייחודית רק להם או לא. ככלל, עדיף לשלול את האפשרויות ה'רעות' ולהירגע, מאשר להתעלם מאיתותי אזהרה ולפספס. בברכה ליאת