גיל שנתיים הנורא

הי ליאת. יש לנו בן בגיל שנתיים וחצי. בימים האחרונים, ההתצנהלות מולו הפכה להיות סיוט. אנחנו כבר חסרי אונים ולא יודעים כיצד להתמודד איתו. ידוע לי שמגיל שנתיים מתחיל "המרד" של הגיל הזה (גיל שנתיים הנורא), אך עד היום הצלחנו להתמודד עם זה ונראה שזה רק הולך ומחריף ונעשה עוצמתי יותר. ואני אתן דוגמאות למה אני מתכוונת: כשמגיע הזמן להיכנס להתקלח (אחרי א. ערב), הוא מתנגד נחרצות. ניסינו הכל: לקחת אותו בכח, להגיד שלא יהיה סיפור לפני השינה, לנסות ולדבר אליו בהיגיון.. אבל שום דבר לא עוזר. הוא פשוט נעמד ולא זז (עם האצבע בפה) ואומר לא רוצה. אם לוקחים אותו בכוח אז הוא כמובן צורח ובוכה ומתנגד בכל כוחו. אותו הדבר גם עם לצחצח שיניים, להתלבש בבוקר לגן ועוד. יש לציין כי במצב רגיל, כאשר אין "מחויבויות" שצריך לעשות כפי שתיארתי, הוא חמוד להפליא, ממש מתוק, מבין הכל, מדבר ממש כמו גדול ורגיש לסביבה. אני ממש מיואשת ומוטשת. אנא עיזרי לי!! מה עושים?

שלום איילת, ברכות בהגיעכם לשלב התפתחותי חשוב זה! הילד שלכם הופך דעתן ונחרץ, וכבר אינו מקבל הוראות מבלי להעמידן במבחן הרצון והנכונות שלו. זהו מאבק על עצמאות וזהות, ולכן הוא כה חשוב הבחינה ההתפתחותית. כשהילד שלנו הופך פתאום ל'בלתי אפשרי', זה האות שאפשר לנסות לאוורר מעט את הכללים, ולאפשר לו מעט יותר בחירה איפה שאפשר. מאחר וקשה לוותר על המקלחת היומית, אפשר לנסות לדון על האופן בו זה יתבצע. "אתה יכול לבחור אם להיכנס למקלחת בבכי או בנעימים". "אתה יכול להסתבן לבד, ואני רק אחפוף לך את הראש" או "אתה יכול לבחור אם אתה רוצה להתקלח בצהריים או בערב". ועדיין, גם גישה זו לא פותרת את המאבק, וחשוב לגייס סבלנות, מחד, ועידה איתנה על הגבולות, מאידך. ממליצה לך לקרוא עוד באינטרנט, על מכאובי גיל שנתיים הנורא, להבין את המנגנון שמאחורי המרד, ולהיערך בהתאם. הבשורה הטובה היא שזה בהחלט נגמר מתישהו. בהצלחה ליאת

האם זה בסדר לסגור אותו בחדרו כששום דבר אחר לא עוזר? למשל להגיד לו.. תישאר פה בחדר עד שתירגע..(כמובן שהוא צורח ובוכה כשהוא בחדרו עם דלת סגורה). זה קורה לנו כשהוא לא רוצה לעלות למיטה ויוצא כל הזמן לסלון, גם אחרי שאנחנו מחזירים אותו שוב ושוב לחדר ולמיטה. או כשהוא לא רוצה להתלבש בבוקר לגן ואז אני אומרת לו שיקרא לי כשהוא מחליט להתלבש וסוגרת את הדלת. (וגם פה הוא צורח ובוכה.. אבל היום לאחר כמה דקות של בכי, נכנסתי והוא הסכים להתלבש בלי בעיה (סוף סוף). אני מרגישה לא בסדר עם הדרך הזו. מה דעתך?