חברים דמיוניים

יש לי בת דודה בת 8, לפני כמה שנים התחילה לדבר על ואל חברים דמיוניים, דיברה אליהם כאילו הם בחדר באופן מפחיד..קראה להם בשמות והלכה לשחק איתם.לאט לאט בנתה לה עולם דמיוני מסביבה והאמינה בכול ליבה שהוא אמיתי.כך זה היה עד גיל 6 בערך, הפסיק לשנתיים ועכשיו שוב חוזר מה לעשות? מה לומר כשהיא שואלת אם שמענו את מה שאחד מחברייה הדמיוניים אמר? היא כבר גדלה והשאלה אם להגיד לה את האמת או לתת לה את ההרגשה שהם אכן אמיתיים? תודה,שלי

שלום שלי, ילדים עשויים לפתח לעצמם עולם דמיוני, בניסיון להתמודד עם סוגיות בעולם המציאות. אין בכך נזק או מקום לדאגה, אם הילד יודע להבחין בין מציאות לדמיון, וכאן יש לנו - המבוגרים - תפקיד, כמתווכים וכמנחים. בעיני, נכון להגיד לילדה כזאת משהו כמו "אני לא שומעת את החברים האלה, כי הם רק בדמיון שלך, ולא באמת". אפשר להוסיף ולומר גם כי "לפעמים זה כיף לשחק ב'כאילו' ולדמיין דברים שהיינו רוצים. אבל חשוב לזכור שזה לא קורה באמת, וזה רק משחק דמיוני". בברכה ליאת