בן 3.5

שלום! בני בן 3.5 ילד יחיד. (אני בתחילת הריון שני ועדיין לא שיתפנו אותו בזה). לאחרונה חלה התדרדרות בהתנהגותו, עד לא מזמן היתה לו שיגרה שבד"כ התנהלה תקין כגון: להתלבש, להתרחץ, לצחצח שיניים, ללכת לגן וכו, גם אם הוא לא תמיד רצה לעשות משהו, אחרי מספר מילים, או הצבת עובדה שלי שככה צריך לעשות - הוא היה מתרצה ועושה. גם אם היה מתפתח איזשהו מאבק כוחות או משא ומתן בד"כ היינו מוצאים פתרון. לאחרונה השיגרה הפכה להיות מאבקי כוחות בלתי נסבלים. כל דבר הוא קודם כל אומר "לא", אם אני מנסה לדבר איתו או להציב עובדה הוא ישר מתחיל לבכות ולאחרונה גם לצרוח עלי, כל דבר שלא קורה בדרכו שלו זוכה להתקפות זעם, צעקות וצרחות. אם אני מתעלמת הוא יכול לעמוד לידי, לבכות ולהשתולל במשך שעות. (דרך אגב ההתנהגות זהה גם עם אביו) בדרך כלל זה נגמר בזה שאחד מאיתנו ניגש אליו, מחבק אותו בלי לדבר ואז הוא נרגע. אחרי שהוא נרגע אנחנו מסבירים לו שההתנהגות שלו לא נעימה לנו. ניסינו בעבר לשים אותו בחדר "להרגע" אבל עוד לפני שאנחנו מושיבים אותו הוא כבר יוצא - גם אחרי 20 פעם. אתמול הוא שוב קיבל התקפת זעם בעקבות משהו שלא מצא חן בעיניו. החלטנו להעניש אותו ולסגור אותו בחדר. כל כמה דקות פתחנו את הדלת ושאלנו אותו אם הוא רוצה להפסיק לבכות - זה לקח 4 שעות ובסוף הוא הבין שאסור לו לצאת מהחדר אבל ישב במיטה ובכה במשך שעתיים עד שניגשתי אליו. אנחנו מותשים ומתוסכלים ולא יודעים כיצד לפעול ואיך להגיב להתנהגות הזו. מה הדבר הנכון לעשות? האם עונש בחדר הוא אפקטיבי? האם התעלמות היא הדרך הנכונה? מה לעשות ואיך להגיב כשהוא צורח עלי? (דבר חדש שאין לי מושג איך להתמודד איתו) תודה מראש

שלום רב, נראה כי מה שהחל כמאבקי כוח אקראיים, גדל ותפח למאבק איתנים, שנקלע למבוי סתום. ילד בן שלוש וחצי הננעל בחדרו, בוכה, למשך שעות עלול לצאת בסופו של דבר מן החדר בתחושה עמוקה של מרירות, השפלה ובדידות. גם מי שנמצא מן העבר השני של הדלת, עלול לסבול מתחושת החמצה, אשמה וצער עמוק. אני רומזת לכך שבמלחמות כוח וכבוד בין הורים וילדים אין מנצחים! בגדול, אתם צודקים. אין לאפשר לילד להתחצף, לקלל או לפגוע בצורה אלימה באדם או רכוש. גם הסנקציה המרחיקה את הילד מהסיטואציה היא סנקציה לגיטימית, ובלבד שהיא נעשית נכון וביעילות. בבואנו להעניש ילד או לחנכו, עלינו לנהוג מידתיות, ולהתחשב בגילו וביכולתו הרגשית. כאשר הילד שלנו מתנהג רע, עונש ההרחקה נעשה כדי לשדר לו מסר חד משמעי: "לא נעים לנו איתך כשאתה מתנהג ככה. אנחנו אוהבים אותך ונשמח לשהות במחיצתך כשאתה חמוד. לכן, עד שלא תשנה את התנהגותך, אנחנו מעדיפים שתתרחק". לא מדובר ברעיון של כליאה, אלא בניתוק מגע פיזי, "כי לא נעים לנו ככה". אם הילד מתקשה להישאר בחדר, או בוחר להמשיך את בדיקת הגבולות, עדיף להימנע מלנעול אותו בחדר. במקום זאת, נוכל להרחיק את עצמנו, ולהסתגר בחדר אחר למשך מספר דקות. כך עובר המסר, הנתק הזמני מתאפשר, וזאת - מבלי שנקטנו באקט הברוטלי של הנעילה בחדר. כדאי לזכור שילד כ"כ צעיר מתקשה לווסת את עצמו, ובמצבים טעונים מאד כמו זה שתיארת, מוטב להגיש לו סולם לרדת מהעץ, ולא להתעקש להכניע אותו או להשפילו. אני ממליצה לך לנסות להיעזר בספריו של חיים עומר ("שיקום הסמכות ההורית" ואלו שבאו אחריו), המציעים דרכים יעילות לשיפור העמדה הסמכותית תוך וויתור על מאבקי הכוח. בהצלחה ליאת