התנהגויות חדשות

הי ליאת, הבן שלי יהיה בן שנתיים בחודש הבא, מפותח לגילו על פי כל קנה מידה, ורבלי מאוד, תקשורתי מאוד, חכם בצורה יוצאת דופן, רגיש מאוד, יש לו מזג טוב והוא קשור מאוד אלינו, ההורים, אבל גם פתוח לאחרים וכן השתלב בגן לא רע אחרי חודש לערך, ואחרי שעבר לקבוצת הבוגרים (בקבוצת בני גילו הוא השתעמם ולא אהב את הצוות, זה היה מאוד מורגש). לאחרונה אנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם מצבים חדשים שקשורים, אולי, לגיל שנתיים המפורסם, אולי לעובדה שהוא התחיל גן אחרי שהיה שנה וחצי איתי בבית, אולי לעובדה שנולדה לו אחות קטנה לפני חודשיים, ואולי להכל יחד. ואנחנו רוצים לשאול אותך: מה נכון לעשות - ואיך? 1. זריקת חפצים / אוכל - כבר עברנו את השלב בו עשה את זה מסקרנות לפני שנה בערך, זה הפסיק כמו שהתחיל, אבל לאחרונה הוא החל לחזור על המנהג הזה ואנחנו מתוסכלים: זה מסוכן ועלול לפגוע במישהו, זה גורם לנו לעבוד קשה (להרים או לנקות) וזה לא תמיד נאות ומנומס. להעיר כמובן לא עוזר, הכעסים שלנו לא מרתיעים אותו משום מה, הוא יודע שזה אסור כי הוא אומר לעצמו "למה אתה זורק?" ועדיין לדעתי עבר יותר מדי זמן כדי שההרגל יימשך. נלוות לזה התנהגויות "דווקא" נוספות שלא היו אופייניות לו כלל עד לא מזמן. 2. דחיפות ומכות - פתאום יום אחד הוא התחיל להרביץ. בלי קשר לסיטואציות עימות, אלא כדי לבדוק את תגובותינו, השליליות כמובן, וגם כאן כלום לא עוזר. הוא מחקה אותנו ואומר, תוך כדי, "למה אתה מרביץ?" וממשיך להרביץ. במקביל החל לדחוף. ילדים ש"תקועים" לו באמצע המגלשה בגינה, ילדים בגן, לא באופן אלים וכוחני אלא בגישה של "הם מפריעים לי בדרך", ואף אומר תוך כדי זה: "להזיז". 3. בעניין אחר ובאותו עניין - בגן שלו מקובל להושיב בצד ילד שדוחף או מרביץ ולתת לו "לנוח". אנחנו לא בעד ענישה ואין לי מושג איך הם עושים את זה בדיוק ובאיזו טרמינולוגיה אבל אשמח לקבל עצתך בעניין ענישה או טיפול בכך, כי אנחנו רוצים להיות מתואמים. 4. התמודדות עם ילדים אחרים - מאז ומתמיד הוא לא נאבק על "רכושו", וכשילדים לקחו לו צעצועים בגינה הוא פשוט עבר לשחק במשהו אחר. כעת הוא עומד מתוסכל כשלוקחים לו אבל לא עושה דבר, אלא מסתכל עלינו שנושיע אותו ואומר "תבקש", "תבקש", כפי שאמרתי לו בעבר. אני מתוסכלת שלימדתי אותו לבקש, אבל הוא לא תמיד מקבל. אני גם רוצה ללמד אותו לא לחטוף ולקחת לאחרים אבל מצד שני כן לקחת חזרה משהו ששייך לו ושנלקח ממנו בלי רשות. איך - לעזאזל - עושים את זה נכון? סליחה על האורך, אבל אנחנו מקפידים מאוד על צעדים נכונים לטווח הארוך בגידולו ובחינוכו ולא רוצים לטעות... תודה רבה.

שלום רב, אתחיל דווקא מהסייפא של דברייך, שהעלה בי חיוך - חשבתי על כמה קשה אנחנו עובדים כדי להקפיד על הצעדים הנכונים, וכדי לא לטעות בחינוך הילדים, ועל כמה זהירות זו מתעתעת, ולא מבטיחה כלום. המשאלה לא לטעות בחינוך הילדים כמוה כמשאלה לא להיכנס אף פעם למינוס או לא לעלות במשקל. כולנו נורא רוצים, אז מה... כמובן שלא תוכלי לקבל דרך הפורום הסבר מקיף וממצה, שישמור עלייך מטעויות. לצורך כך נועדו הספרים (וגם הם לא ימנעו את הטעות...). אני חושבת שספרה של סלמה פרייברג "השנים המופלאות", יכול לתת לך מענה בדרך חיננית במיוחד, למרות שהוא ספר כמעט בן 50. אני אוהבת את האופן בו היא (פרייברג) מתארת את הפעוט "רודף התענוגות", שבגיל שנתיים טרם פיתח את "מערכת הפיקוח" על הדחפים. כל אימת שהוא נדרש לטפל בייצר "קפריזי", הוא אומר לעצמו בקול "לא, לא, אסור!", תוך שהוא מפר את האיסור בחן. לפעמים, לרדוף אחר שוחר התענוגות הקטן וחסר המעצורים יכול להיות מאד מעייף, ולכן הורים רבים מוותרים, או הופכים להיות נוקשים-יתר. המשימה שלנו, היא לנסות להתאים בזהירות את התביעות שלנו ליכולות של הילד, ולאכוף אותן בנחישות ורגישות. לא נעניש אותו בחומרה על זריקת אוכל או מכות, אך נשמש עבורו כמווסתים, ולא נאפשר התנהגות כזו. אפשר לעשות זאת בדרך של הרחקה פיזית מהשולחן או מהקורבן, רצוי עוד קודם למעשה, ולגרום לו להבין שאינכם אוהבים זאת. בעיני, אין טעם בהסברים מילוליים, אלא בפעולות, המלוות במלל קצר והחלטי - "אסור להרביץ!" או "אנחנו לא זורקים דברים על הרצפה!". אפשר להציע פעילות מסיחה או כל דבר אחר, אך אין לאפשר לו להמשיך בהתנהגותו או להגיב אליה באופן לא עקבי (פעם בכעס ופעם בסלחנות). לא קל... בהצלחה ליאת