ביישנות

שלום, ילד שלי בן 4,5. השנה הוא התחיל גן חדש וכל בוקר כשגננת אומרת לו מה שלומך, הוא מוריד עיניים ולא עונה. הוא אומר לי שהוא מתבייש. אני רואה שהתנהגות זו חוזרת כלפי כל אנשים שהם לא קרובים.בקרב אנשים מוכרים אין תופעות ביישנות. אנחנו מנסים לשוחח איתו כל יום ולהסביר שזה חשוב לענות כששואלים והוא חייב להתגבר על תחושת ביישנות ובעלי אפילו איים עליו (במילים כמובן) שיעבירו אותו לגן טיפולי של ילדים עם בעיות תיקשורת. אני לא חושבת שדרך של בעלי נכונה. האם יש דרכים להתמודד עם ביישנות? או שזה יסתדר לבד עם הזמן?

שלום טניה, ביישנות היא תכונת אישיות, ובדרך כלל היא יציבה למדי לאורך זמן. ובכל זאת, גם ילדים ביישנים, מצליחים בסופו של דבר להתגבר על נטייתם זו, ולתפקד בסדר גמור בסביבתם הקבועה. עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לבעלך, האמירה שלו מיותרת ומזיקה, ועלולה רק להחריף את הבעיה ולהוסיף חרדות נוספות. אם לבנך אין כל בעיה התפתחותית- תקשורתית, האמירה הזו חסרת שחר. אם, לעומת זאת, קיים חשד לבעיה כזו, היא בודאי אינה תלויה במשהו שבנך יכול לעשות או לא לעשות, והניסיון להאשימו במצבו או לאיים עליו בהגלייה למסגרת החינוך המיוחד, הוא בלתי ראוי, לא מכבד ומזיק מאד. עשי הכל כדי להפסיק אמירות כאלה. בברכה ליאת