רגישות

שלום רב, בני בן 12.5 מגיב ברגישות כאשר נתקל בקושי התגובה היא בכי . למשל בבי"ס כאשר פונים אליו או בבית כאשר נעלב מאחיו. בבית אנו מתעלמים ונותנים לו להרגע לא עושים עניין מהבכי. הדילמה היא,המורות לעיתים צריכות לפנות אליו אך לא רוצות להביך אותו לפני הכתה ובנוסף הוא צריך חיזוק בתחום הלימודי אצל מורה פרטית וגם מולה הוא מגיב בבכי כאשר נתקל בקושי או מבוכה למרות שהגיע לשיעור מרצונו. הילד לא מעוניין בטיפול פסיכולוגי . הילד מעסיק את עצמו עם חברים אחר הצהריים ,אין סימנים של חרדה כמו חלומות מפוחדים או דכאון. מה ההמלצה ,להניח לו בתחום הלימודי? תודה מראש ציפי

שלום ציפי, כל אחד מאיתנו מפעיל, ביודעין או שלא במודע, אסטרטגיות התמודדות המשרתות אותו במצבים רגישים או מאיימים. הבן שלך למד, כנראה, שבאמצעות בכי הוא מצליח לגייס את המבוגרים שסביבו, ולמתן את תגובותיהם כלפיו. בעיני, אתם נוהגים נכון כשאתם בוחרים שלא להתייחס לבכי. עם זאת, איני ממליצה לוותר על תביעות הגיוניות ממנו, כמו להכין שיעורים או לעמוד בכל המטלות הבית-ספריות כשאר הילדים. במידה וקיימים קשיים ספציפיים, יש לסייע לו עניינית (מורה פרטית היא עזרה רלוונטית מאד), גם בהתמודדות עם כישלון מדי פעם. בעיני, רצוי לדון בכך גם עם המורות שלו (בביה"ס וגם הפרטית)ולחשוב על אפשרויות תגובה אמפתיות ומכבדות כלפיו, ועם זאת כאלה שלא יעודדו אוריינטציה של הימנעות ממאמץ. (כמו למשל - "אני רואה שקשה לך עכשיו, אבל אני סומכת עליך שתצליח להתמודד עם הפגיעה. אני לא מתכוונת לוותר לך גם אם אתה בוכה כרגע, כי אני יודעת שיש לך כוחות"). מה את אומרת? ליאת

שלום ליאת קודם כל תודה , אנחנו בבית לא מוותרים לעומר בתחום שיעורי הבית או ללמוד לפני מבחן.אני אחדד מעט גם כשהפניה אמפטית מצד המבוגרים ויש בה מעט נימה של שיפוטיות הוא מזיל דמעות זה נראה לא נשלט.בהתייחס לתגובתך אהבתי ואני לוקחת את החיזוק החיובי ואשתמש בו. שאלה נוספת איך אנו בבית יכולים לחזק אותוולא רק בהתייחס לתגובה של הבכי. תודה

קודם כל תודה על התשובה. אהבתי את החיזוק החיובי אשתמש בו .מה שנראה לעיתים אצל עומר תגובת הבכי לא נשלטת זה נראה שהוא מנסה לעצור וקשה לו, תגובתו כזו גם עם הפניה אליו אמפטית או עם נימה עדינה של שיפוטיות. שאלה איך נוכל לשנות את הדפוס הזה ואיך לחזק את כוחותיו ולא רק בתגובה לבכי.