ילדה חכמה אך בכיינית ותוקפנית מעט

שלום, בתי בת הארבע, ילדה חכמה מקסימה ומצחיקה, בכורה, קצת מפונקת (עם גבולות). הרבה אנשים מעידים שהיא חזקה ומצליחה להשיג את מה שהיא רוצה (גם בגן). בבית זה גם כך (היא מאוד עקשנית) אך היא גם מתלוננת הרבה ובוכה הרבה ומכל שטות. לאחרונה זה הפך להיות הרגל קבוע שהיא מבקשת הכל בייבבות. מצאתי משהו שעוזר לי והוא להגיד לה שאני לא שומעת ושתחזור על הדברים ואכן היא חוזרת בלי בכי. הבעיה היא כאשר אנחנו בחברת אנשים ואני לא רוצה שהיא תבכה (במיוחד מול ילדים אחרים- שהתחילו לקרוא לה בכיינית) ומול מבוגרים אחרים שגם כן הדביקו לה את השם. איך אפשר לפתור את עניין הבכי ואת זה שהיא באה אליי עם כל בעיה וכל שטות במיוחד כשהיא משחקת עם ילדים אחרים ולא מנסה לפתור את הבעיה לבד? כיצד עליי להגיב? אני נורא מתוסכלת מזה ומרגישה שאין לי את הכלים המתאימים להגיב? איך לעודד אותה לעצמאות ושתנסה לפתור את הבעיות האלה במשחק לבד? בעיה נוספת הקשורה בעניין היא שכאשר ילד אומר לה שהוא לא רוצה לשחק איתה היא מתחילה לבכות ישר ובאה אליי מתייפחת" הוא לא רוצה לשחק איתי" ואז אני אומרת אז שלא ישחק תישחקי עם מישהו אחר או לבד ואז היא אומרת "אבל אני רוצה לשחק איתו.. ולא לבד" . לפעמים היא חוזרת "לזירה", צועקת על הילד או הילדה או מכה אותם.. ואני מרגישה שזה מתוך תסכול. השאלה היא איך ניתן לשפר את הביטחון עצמי שלה בכך שלא תתרגש מכל פנייה שכזו (זה קורה המון במיוחד מצד שתי בנות שהיא משחקת איתן- קרובות משפחה- ושאין ברירה כשהמשפחה נפגשת היא משחקת איתן וזה קורה לעיתים תכופות). איך יהיה עלי להגיב למצב כזה? מה להגיד לה? לפעמים אני נפגעת בשמה ולא רוצה שהיא תרגיש מתוסכלת או פגועה. וגם דפוס ההתנהגות הזה חוזר על עצמו הרבה פעמים שזה מעייף ומתיש. מה גם שאני לא יודעת איך להגיב כאשר היא מכה ילדים אחרים (במיוחד בפני ההורים שלהם- מצד אחד אני לא נוזפת בבת שלי מול אנשים ומצד שני אני לא רוצה להראות שאני אדישה לעניין). תודה מראש לורי

שלום לורי, אתחיל מהסוף - כאשר בתך מתנהגת בצורה פוגענית או אלימה מול ילדים אחרים, כולל ילדי המשפחה, עלייך להגיב מיד ולהרחיקה, כדי שלא תחשוב שהתנהגות כזו מקובלת עליך או אפשרית בכלל. אפשר לעשות זאת בצורה עניינית ולא מעליבה, ואפילו לצאת מיד ולחזור הביתה, בלי הרבה תוכחות והסברים. כך היא תלמד שלמכות שלה יש תמיד (!) תגובה מיידית שגורמת לה מידה של הפסד. נדמה לי שהקושי שלך לראות אותה עצובה או פגועה מפריע לך לתפקד ביעילות כהורה מציב גבולות, ולכן בתך למדה להשתמש בחוסר האונים שלה ככלי. היא ניגשת אלייך בבכיינות, ויודעת שאת תתערבי לטובתה או תפצי אותה בדרך כלשהי. לכן, כאשר היא "מתבכיינת" הביעי השתתפות קצרה ברגשותיה ("זה באמת מעליב שלא רוצים לשחק איתך. את צודקת...") וכווני אותה לפעולה עצמאית ("...אבל אני סומכת עליך שתסתדרי. את ילדה גדולה ונבונה"). כאשר את פותרת לה את העניינים את משאירה אותה חסרת כישורים. אם את סבורה שהקשיים החברתיים והבינאישיים שלה הם אמיתיים, ושבאמת חסרות לה מיומנויות חברתיות, פני לטיפול אצל פסיכולוג ילדים קליני, שיסייע גם לכם בהבנה טובה יותר של הדרכים לעזור לה בבית. בהצלחה ליאת

קודם כל תודה לך על התשובה, ןלעניינינו, כאשר בתי מכה ילדים אחרים, אני מבהירה לה שזו לא התנהגות מקובלת ואני אומרת לה שאם זה חוזר על עצמו אז אנחנו הולכים הביתה (לפעמים לא נעים לקום באמצע הביתה ולפעמים זה קורה כשרק הגענו ואין ברירה אלא להישאר). העניין הוא שנהגתי לכעוס עליה ולצעוק ושכחתי שאני מדברת איתה בפני אנשים. מאז אני אומרת שזה לא מקובל ואם זה חוזר אז הולכים הביתה (כדי לא לעודד אנשים אחרים במשפחה להיטפל אליה כמו שזה קרה כבר כמה פעמים), לרוב זה נפתר. שמתי לב שהילדה מכה במיוחד כשהיא מקבלת מכה מילד אחר, כלומר היא מחזירה לו, או כאשר מישהו מציק לה במיוחד (אני גם חושבת שהיא מאוד רגישה אבל כמובן זאת לא סיבה להכות) ושזה לא דפוס קבוע שהיא מכה גם תוך כדי משחק. היא מקבלת מכה וזה לא נעים וכאן אני לא יודעת איך להגיב, ומה להגיד? הייתי אומרת שהיא צריכה לסלוח אבל היא נתנה לי כאלה מבטים של: "על מה את מדברת? אבל הוא היכה אותי ואני רוצה להחזיר לו". וכאן אני רוצה להגיד שאני אובדת עצות. מצד אחד זה לא נעים להחזיר מכה ובמיוחד מול ההורים האחרים וגם לילד, ואני לא רוצה ללמד אותה שיכולים לפתור בעיות דרך אלימות ומצד שני הילדה התחילה לקבל מכות על ימין ועל שמאל ולא ידעה איך להגיב. ואין לי מה להגיד לה, להגיד לה להבליג- היא תהיה ילד כאפות ולהגיד לה להכות זה אלימות. באמת שאני אובדת עצות. בקשר לקושי לראות אותה פגועה או עצובה את צודקת, זה כל כך קשה לי שלפעמים אני שמה את עצמי במקומה ומרגישה שאני מגוננת יותר מדי ולא משחררת. נראה לי שאני צריכה לשחרר יותר אבל לא יודעת איך ומאיפה להתחיל. בקשר להתבכיינות שלה כאשר היא פונה אליי, ההצעה שלך מאוד טובה להביע השתתפות ולהציע לפתור את העניין אך מה יקרה אם זה לא ייפתר. מצד אחד אני לא רוצה להתערב במשחק של ילדים ואני לא כזו קטנונית (למרות שכמה מהבנות -הגדולות יותר- מפעילות עליה מניפולציות שאני לא מאמינה שזה בא מילדות כל כך קטנות? כל כך הרבה רוע בבנאדם קטן. איך ללמד אותה להתייחס למניפולציות האלה? זו אחת הנקודות שמאוד מציקות לה ואני רואה את זה בבירור. היא כולה חוסר אונים מול זה. למשל: לא רוצה לשחק איתך, או מישהי אוספת את הילדים האחרים מולה או שמישהי אומרת לילדה הכי קטנה להכות אותה על מנת שבתי תגיב ואז תחטוף נזיפה ממני או ממישהו אחר) ומצד שני אני גם לא רוצה שהיא תישאר לבד או חלילה תחזור ותכה אחד מהילדים. בקשר לכישורים החברתיים שלה, אני לא יודעת אם יש בעיה או לא. בסך הכל היא לא ביישנית ואם היא פוגשת ילדים חדשים אז היא פותחת בשיחה ישר ואם היא פוגשת ילד ביישן אז היא ישר שואלת למה אתה לא מדבר אין לך פה. והיא לא מפחדת לגשת למבוגרים ולדבר איתם (כמובן לא זרים כי הזהרתי אותה מפני זה). בגן היא מאוד פעילה והמורה מספרת שהיא משתלבת יפה עם הילדים (במיוחד עם הבנות, הילדה מספרת שהיא לא אוהבת את הבנים ולא הם אותה, האם זה הגיל שהם מתחילים להפריד?). אני לא יודעת אם יש בעיה או לא. כשהיא עם ילדים אחרים (חברות מהכיתה, או מחוץ לכיתה אשר נפגשות בבית אני לא רואה בעיה ספיציפית- פה ושם אבל לא משהו רציני- אבל כאשר היא עם הילדים במיוחד במשפחה אז קמה לה מלחמת עולם שלישית. לאחרונה התחלתי להימנע מהמפגשים האלה רק שלא יקרה משהו. ואל תביני אותי לא נכון, אני רוצה שהיא תשחק ותיהנה (במיוחד שהיא ילדה יחידה ובכורה) אבל קשה לי ולה עם המניפולציות שהילדים האחרים עושים ועם התגובה של הילדה שלי. סליחה על החפירה אבל אני באמת אובדת עצות