מכה בגן

ביתי, בת שנתיים וחצי, החלה באופן פתאומי להכות ילדים בגן. בדרך כלל היא ילדה מקסימה, נבונה, ורבלית ואהובה על הכל. השינוי הקיצוני הזה מאוד מדאיג אותנו. לעזרתך אודה!

שלום שרון, אני מניחה שנתקלת פה ושם בביטוי "גיל שנתיים האיום" המתייחס לתקופה שבין גיל שנתיים לשלוש. הגיל הזה הרוויח את התואר המפוקפק בהיותו מייצג תקופה של תוקפנות ומרד. בהגיע הילד לגיל שנתיים, מתחילים ניצני ה'עצמי' שלו להתגבש, והוא מתחיל לבחון את עצמיותו, בין השאר באמצעות ניסיונות להשתחרר מהתלות בהורה ולחגוג את היותו "כל-יכול" לכאורה. כתוצאה משינויים התפתחותיים אלה (ואחרים) מתגלעים יותר ויותר קונפליקטים בין הילד להוריו או בינו לבין בני גילו, והדחף התוקפני הקיים אצל כולנו, מתעורר בעוצמות גדולות במיוחד. מאחר ויכולתם של ילדים בגיל זה לשלוט בדחפים עדיין מוגבלת, נראה יותר ויותר גילויים של תוקפנות גולמית (מכות, נשיכות, משיכת שיער), בעיקר במצבים של רצונות סותרים, תסכול, פלישה לטריטוריה, מריבה על צעצוע, וכד'. כל ה'הרצאה' הארוכה הזו באה בעיקר כדי לנסות ולנרמל קצת את מה שנראה בעיניכם חריג, קיצוני ומדאיג. כלומר, יש הסבר התפתחותי מניח את הדעת להתנהגות כזו. כהורים, עלינו לעזור לילדים לשכלל בהדרגה את יכולות הוויסות הרגשי שלהם, תוך שאנו מנחים ומכוונים את התנהגותם באמצעות תגמולים וסנקציות. ילדים לומדים די מהר מהן ההתנהגויות שהוריהם מעריכים ומוקירים, ומהן ההתנהגויות שמכעיסות או מעציבות אותם.זו הסיבה שפסיכולוגים אוהבים להדגיש את הצורך בעמדה ברורה ועקבית ביחס להתנהגותם של ילדים. כאשר אנחנו מגיבים בסלחנות להתנהגויות לא רצויות, או "פעם ככה ופעם אחרת" הילדים שלנו מבולבלים. לכן, מול התנהגויות אלימות עלינו להגיב בצורה עקבית וחד משמעית, ולהביע הסתייגות ברורה ועקבית. את החום והאהבה יש לתת ובשפע, אך לא בהקשר של ההתנהגות האלימה. את ודאי שואלת את עצמך, שרון, איך שאלה כל כך קטנה הולידה הסבר כה מפורט, והתשובה לכך פשוטה מאד: אני עונה גם לליאת שכתבה מעלייך, ושואלת שאלה דומה. כדי לא לחזור על עצמי, בחרתי להשיב לך באריכות, ולליאת - להוסיף עוד קצת... אני מזמינה אותך להציץ גם למה שאכתוב מיד למעלה. בברכת "כל ישראל חברים" ליאת

שלום ליאת, תודה! אכן, מפלס הלחץ, שלי, ירד בעקבות התשובה הממצה. האם תוכלי להפנות אותי לחומר כתוב בנושא גבולות, או לחילופין, להציג את עמדתך בנושא. שרון