שלום ליאת

שלום ליאת, אני אריק בן 17 ואני הילד הקטן במשפחה. מאז שהייתי קטן ועד עכשיו מתייחסים אליי כאל הקטן שזה בסדר, אבל אני מרגיש שאני מפחד להתבגר ז"א אני אצטרך רישיון או שאני אצא עם חברים אני מתבייש ואני מפחד שזה ישאר לי כל החיים ככה. מה לעשות?

שלום אריק, המיקום שלנו במשפחה אכן 'צובע' במידה רבה את ההתייחסות אלינו כ"גדולים", "קטנים", "אחראיים", "מפונקים", "עצמאיים", "תלותיים", וכך הלאה. כצעיר הילדים במשפחתך, אתה נהנה ממעמד הילד ה"קטן", אולי זה שצריך לדאוג לו, לעשות דברים למענו ובמקומו, לחסוך ממנו קשיים ודאגות (שהם נחלתם של המבוגרים), ואולי לחסוך ממנו גם הטבות וזכויות של מבוגרים. יש אמרה עממית לפיה כל עוד הורינו חיים, אנחנו נשארים ילדים. זה נכון חלקית. אחרי הכל, החיים לא מאפשרים לנו להישאר קטנים וחסרי אחריות, ומציבים בפנינו אתגרים גדלים והולכים. כדי להיערך ולהסתגל לאותן משימות התפתחותיות (רישיון נהיגה, גיוס לצה"ל, השתלבות בחיי העבודה, זוגיות והורות), עלינו להתחיל עוד קודם, לקחת על עצמנו מחוייבויות תואמות-גיל. כרגע, גם אם הוריך רואים בך ילד קטן, תוכל להתעקש על עצמאותך, ולהרחיב בהדרגה את תחומי האחריות שלך. לותר על השירותים המיותרים שההורים מעניקים לך (הסעות, מימון, טיפול בחדר שלך, וכד') ולהשתדל להיות יותר ויותר עצמאי ובלתי תלוי. כמובן שאין לצפות שזה יקרה ביום אחד, אלא כתהליך טבעי ורציף של חתירה לנפרדות ועצמיות. אל דאגה, זה לא יימשך כל החיים...סבלנות. התבגרות נעימה ליאת