פעוט כבן 4.7

שלום ליאת, מראש אני מתנצלת על אורך הפניה. הנני אם חד הורית לפעוט כבן 4.7. יש לי שתי שאלות: 1. מיזה כחודש ימים, בני לא רוצה ללכת לגן. כל ערב לפני לכתו לישון הוא מתחיל לילל ולקטר שהוא לא רוצה ללכת מחר לגן. כאשר אני שואלת אותו למה? הוא עונה לי שהוא מתגעגע לאימא. אני מסבירה לו שזה בסדר להתגעגע. גם אני מתגעגעת אליו, אבל אני יודעת שבסוף היום אני אראה אותך ונעשה דברים נחמדים ביחד ויהיה לנו כיף. כל ההסברים שאני מסבירה לו - לא מועלים. למחרת בבוקר הסיפור חוזר על עצמו. הוא רוטן ולפעמים אף בוכה. רק כאשר אני משכנעת אותו שאני אבוא לאסוף אותו מוקדם מהגן, לפני כל ההורים (15:30), אז הוא נרגע מעט. אני יודעת שטוב לו בגן. כי דקה אחרי שאני עוזבת הוא משחק ושמח. רק הפרידה קשה לו, כי הוא צריך עוד חיבוק ועוד נשיקה. ניסתי לברר איתו אם משהו או מישהו מציק לו בגן - התשובה היתה לא. אני לא יודעת מה לעשות. מיותר לציין כמה שהנושא הזה מעיק עלי ומעציב אותי. מה עלי לעשות? שאלה 2: בימים האחרונים, כאשר הוא מתבלבל באיזה נושא או שהוא חשב שהוא העליב מישהו, למרות שאני אומרת לו שזה בסדר לטעות ולהתבלבל, אני מוצאת את עצמי כל הזמן עונה לשאלות שלו "שזה בסדר", "מותר לנו לטעות", כאשר הוא שואל אותי: "זה בסדר שאני מתגעגע אלייך כשאני בגן?" - אני תמיד עונה לו שמותר לו וזה בסדר להרגיש דברים: עצבות, שמחה, געגוע, כעס. למרות כל התשובות שלי וכל החיזוקים שלי, אחרי שעה שעתיים הוא שוב יכול לשאול אותי את השאלה (עשרות פעמים ביום) אין לי מושג איך להתייחס לזה, האם להתעלם? האם לענות לו שוב ושוב את אותה תשובה. מדוע הוא כל כך לא בטוח בעצמו? למרות שהוא ילד עם בטחון עצמי גבוה, חברותי מאוד, שמח ועליז. אודה לך על תשובתך המהירה אימא מודאגת

שלום רב, קשיי פרידה המופיעים פתאום יכולים לשקף מצוקה או חרדה ספציפית וחולפת, ולאו דווקא בעיה בקשר הורה-ילד. לקראת גיל חמש מתגברים פחדים סביב שלמות הגוף (אפשרויות של פציעה ומוות) של הילד עצמו או של אהוביו. חרדה זו יכולה להיות מועצמת בצל העובדה שלילד שלך יש רק הורה אחד. נוסף על פחדים נורמטיביים אלה, מתמודדים ילדים בגיל זה עם פחדים הקשורים להתפתחות המוסרית ולהיווצרות המצפון. התפיסה המוסרית של הילדים הצעירים נשענת על כללים חברתיים נוקשים של "מותר ואסור", והם מצייתים לסמכות בעיקר מתוך הפחד מעונש. ילדים בשלב זה עסוקים מאד בבחינה וביקורת עצמית, וחוששים להיתפס בקלקלתם. גם כאן מדובר בשלב התפתחותי, שיכול להחריף אצל ילדים מרצים הנרתעים מקונפליקט. התגובה המרגיעה שלך בהחלט במקומה, וחשוב לוודא שלמילים המרגיעות שלך יש גם 'כיסוי' בהתנהלות שלך מולו ומול עצמך :-)) בברכה ליאת