גיל ההתבגרות

שלום יש לנו נער בן 15.5 שעובר ב"גדול" את גיל ההתבגרות. עלי לציין שיש לו קצת בעיות של קשב וריכוז (עבר איבחונים ואיבחון טובה והוא מאד גבולי) והוא מאד מאוכזב מעצמו מהלימודים שלא הולכים לו טוב. (יש לנו תור לנירולוג לנסות ריטלין, רעיון שבא ממנו). אם כל המסירות הרבה מצד בית הספר ומכל המסירות שלנו, הילד עקשן כמו פרד. לא רוצה ללכת לבית הספר, לא רוצה להכין שיעורים. מצד אחד אומר שהוא רוצה לעשות את הבגרות ומצד שני לא טורח לעשות כלום. כל יום כמעט משוחחים איתו בנעימות, אך הוא בשלו. עושה מה שהוא רוצה. יוצא לחברים,לתנועה (הוא מאד פעיל שם) לפני שעושה שיעורים, לא חוזר בזמן למרות שאנחנו מתקשרים אליו ושולחים לו אס.אמ.אס. טוען שאנחנו "חופרים" לו בראש כל הזמן. אנחנו בתורנות בבוקר כדי שילך להסעה, אחרת לא הולך לבית הספר. מה עושים? לוותר לו על הלימודים? עונשים בגיל הזה, זה נראה מאד מגוחך. נודה על עצה תודה

שלום להורים, ראשית, אני מתנצלת על שנאלצתם להמתין זמן מה לתשובתי, שהתעכבה בגלל סופשבוע עמוס במיוחד. עמכם הסליחה. ולשאלתכם- ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב וריכוז סובלים מקשיים משמעותיים בתפיסת העצמי שלהם. כמו שציינתם נכון, בנכם רוצה מאד להצליח, ועם זאת, החוויה האקדמית היא עבורו כה מתסכלת ובלתי מתגמלת, עד כי (כדי לשרוד) התפתחה אצלו אדישות לכאורה, ואולי גם ייאוש ואובדן תקווה, אותם אתם מפרשים כעצלות. במצב כזה, אין טעם רב בתוכחות ונזיפות ("חפירות" כלשונו), ובוודאי לא בעונשים. במקום זאת, עדיף להתמקד בהשגת כל הסיוע האפשרי, תוך שאתם מדגישים את ההבנה והאהדה שלכם לקשיים ה*אובייקטיביים* שלו. חזרו ואמרו לו שאתם מבינים כמה קשה ולא כייף לו בבי"ס, ושאתם מוכנים לעזור לו לבחון את נושא הריטלין. הביעו ביטחון בשכלו וביכולותיו, ושמרו על כבודו ככל האפשר. אני מאמינה שעמדה כזו תסייע לו להיחלץ מהעמדה ה'דווקאית', ולחדש את אמונו ביכולתו להצליח. בהצלחה ליאת