טענות קשות

התגרשתי כשבני היה בן 3, והיום הוא בן 12.5,כל הזמן הוא בא בטענות מדוע התגרשתי,ומדוע אנחנו לא משפחה רגילה, למה אנחנו גרים בשכירות, ואין לנו בית משלנו, האם אנחנו עניים,יש לציין שיש לו אח צעיר ממנו. מה עונים לו....ואיך אפשר לעצור את הכאב הזזזזזזזה...?

שלום לאמא העצובה, ילדים מתמודדים אחרת, בכל גיל, עם אתגרי החיים ותביעות המציאות, ואחד הגורמים החשובים המנבאים התמודדות טובה קשור לעמדתם של ההורים ויחסם לאותם אתגרים. בנך מטיח בך טענות והאשמות, הנוגעות לגירושין, לסטטוס הכלכלי שלכם, ואולי גם לעניינים נוספים. אני שומעת את הכאב הגדוווול שלך, ומוכנה להסתכן בניחוש, לפיו קיימות גם אצלך תחושות אשמה וחרטה על מה ש*לכאורה* נגרם לילדייך "בגללכם". זוהי עמדה בעייתית, שהבן שלך מזהה, ולטעמי שווה לעשות מאמץ להשתחרר ממנה. אני מציעה לך להזכיר לעצמך מדוע התגרשת, ולהסביר גם לבנך שלפעמים יש צורך לקבל החלטות כואבות כדי להשיג איכות חיים ושלמו?ת. אמרי לו ישירות שאת מכירה במחירים של ההחלטה הזו, ועם זאת אינך מרגישה צורך להתנצל או לפצותו על כך. גם הסטטוס הכלכלי הוא כרגע מצב נתון, שגוזר על כולכם אורח חיים צנוע ומאופק. הדגישי בפניו שמדובר במצב הפיך שיכול להשתפר כתוצאה מהתגייסות משותפת של כל בני הבית. ככל שתוכלי לעמוד בטענות מבלי להתנצל או 'להתקפל', ולשדר ענייניות וחוזק, כך יתחזקו גם ילדייך, ויוכלו לוותר על תחושות של אומללות וחוסר אונים. מאחלת לך כוחות ושפע כלכלי בהקדם ליאת