גישה של דר' א.ג'. סולטר

שלום. לא מזמן קראתי ספר של דר' א.ג'. סולטר "What to do when babies AND children cry". הספר מציע גישה שלא שמעתי עליה לפני כן, ואני אישית מאד התחברתי לכתוב מניסיוני לא עם ילדים, אלא עם עצמי. מדובר בגישה שאומרת שבכי וצעקות הם בעצם דרך להוציא מתחים ותסכולים שונים, גם אצל ילדים רכים. ושכשילדים ותינוקות בוכים כמובן אסור להניח להם לעשות זאת לבד, אבל מצד שני לא צריך לנסות להרגיע בכל דרך, כולל הנקה, נענוע, מתן צעצועים וכו'. זאת כמובן אחרי ששללנו בעיה פיזית, כאב, רעב, קור, חום וכו'. הגישה אומרת להפחית כמה שאפשר את גורמי המתח והתסכול (כמובן שאת זה גם ככה ידענו), ומצד שני כשהילד בוכה, להחזיק אותו קרוב אלינו, רצוי על הידיים, ולתת לו להוציא את הבכי, כאשר האם תומכת בילד, מקשיבה לו, מסתכלת עליו, מלטפת, ואומרת דברים כמו "אני אוהבת אותך, זה בסדר, אתה יכול לבכות..." אני אמא לבת חצי שנה, ולפני יומיים ניסיתי את הדבר. הילדה התעוררה באמצע שנת צהריים בבכי, היא לא הייתה רעבה ולא הייתה בעיה פיזית אחרת. במקום לנענע אותה בחזרה לישון, כמו שאני עושה בדרך כלל, ישבתי איתה, הסתכלתי עליה ונתתי לה לבכות. הבכי התחזק ונמשך כשעה. (היתרון הגדול של הגישה הזאת היא שינוי ההסתכלות של ההורה על הבכי!! במקום להרגיש חסרת אונים, אשמה וכד', ההורה מתחיל להתיחס לבכי בהבנה). אחרי שבכתה היא נרגעה, וכבר יומיים היא כמו מלאך, אף פעם לא הייתה כזאת רגועה וחייכנית. כמובן יש פה ושם שינויי מצבי רוח, אבל בגדול לדעתי הגישה מוכיחה את עצמה. רציתי לשמוע האם שמעת על גישה זו, מה את חושבת עליה, האם היית ממליצה עליה להורים? תודה רבה

שלום אנה, לא שמעתי על הגישה הספציפית שאת מתארת, אך היא בהחלט עולה בקנה אחד עם רעיונות מקובלים ומוכרים של תיקוף והכלה. ככלל, אני נוטה לסמוך על אמהות ועל האינטואיציות שלהן, וממליצה מאד להימנע מלהיות "חסיד" של גישה זו או אחרת. כל עצה (כולל אלה הניתנות כאן)מוטב להעביר דרך המסננת ההכרחית של השכל הישר והלב, ולאמץ אותה במידה של גמישות, זהירות והתאמה לנפשות הפועלות. אני שמחה לשמוע שבתך חזרה להיות רגועה ו'מלאכית', ומודה לך על ההמלצה. בברכה ליאת