אובססביות יתר בטקסים אצל הילד

שלום רב, בני בן בשלוש נוהג לעשות מעין טקסים החוזרים על עצמם באופן קבוע טרם הליכתו לגן. דוגמאת: הרכבת פאזל על הדלת לאחר מיד באה דפיקה על הדלת, כאשר אנו נכנסים לרכב חייבים לשמוע שיר ספציפי. במידה וסדר פעולות זה מופרע אזי ילדי בוכה ואינו יכול להמשיך כרגיל. האם זוהי התנהגות נורמלית אשר נוסכת בו ביטחון (עצם החזרה על דברים קבועים), או שמה מדובר בכפיתיות יתר.

אושרת שלום רב, החיים שלנו מלאי "טקסים". אלו יוצרים את שיגרת חיינו. הרי אנו קמים בבוקר מצחצחים שיניים, שותים קפה, קוראים עיתון ונוסעים לעבודה - למשל. אני מכירה כמה מבוגרים נורמטיביים, שאם הם אינם שותים את הקפה בשעה מסויימת, מתחילה תגובתיות של כעס או כאבי ראש. יש ילדים בני שלוש, שקשה להם להיפרד.כשבני היה בן שלוש היה לו טקס קבוע - כשהיינו מגיעים לגן הוא היה מלווה אותי לשער,ושם הייתי משאירה לו "חותמת" על היד עם האודם. רק כך הוא נפרד ממני. אולי בנך מצא דרך יצירתית "לשיגרה", שאחריה תגיעה הפרידה מכם. כל עוד שהילד אינו פוגע בעצמו, וה"טקס" כולל פאזל ושיר, נראה לי שניתן להניח לו בעניין. שירלי

שלום אושרת, טקסים, כפי שציינת נכון, יכולים לספק תחושה של שליטה במצבים מאיימים או טעונים רגשית, ואצל ילדים צעירים הפרידה היומית מן ההורה (בבוקר, אבל גם לפני השינה) מעוררת חרדה ניכרת, וצורך להפעיל מולה הגנות. ילדים מפתחים ריטואלים קטנים כמו טקס פרידה בגן, טקס "לילה טוב", אכילה לפי סדר מסוים, היצמדות לקלטת קבועה, הליכה "בלי לדרוך על הקווים" ועוד ועוד טקסים, חלקם גלויים וחלקם לא. כרגע, בהנחה שהטקסים אינם משתלטים על החיים ונשארים ממוקדים לסיטואציה מאיימת אחת או שתיים, אין סיבה מיוחדת לדאגה, בעיקר כשמדובר בגיל כה צעיר. ברוב המקרים, ככל שהילד גדל ומתבגר, הוא מפתח תחושה טובה יותר של שליטה, והצורך בטקסים פוחת. בברכה ליאת