ילד בן 9

ביום חמישי האחרון לקחתי את הכלבה שלנו (בת חצי שנה) לעיקור בצער בעלי חיים. חשוב לציין שמשלושת הבנים דווקא הקטן היה מחובר אליה הכי הרבה והיא אליו. הכלבה איתנו 3 חודשים. הבטחתי לילדים שהכל יהיה בסדר. בשעה 14.00 לקחתי את הילדים מבית הספר ונסענו להביא את הכלבה. במקום התברר לי שהיא לא מתעוררת מהניתוח והם לא יודעים מה לעשות כי הוטרינר כבר עזב והציעו לנו לנסוע לוטרינר להביא אותה לשם. שמו אותה בכלוב עם מגבת והבן הקטן שהיה הכי מחובר לכלבה לא עזב את הכלוב לרגע למרות שהיה כבד מאוד. דיבר איתה, דאג לה מאוד. כשהגענו לקליניקה הבנתי שהיא במצב אנוש. הוטרינר הציעה להשאיר אותה להשגחה לילית. כשיצאנו סיפרתי לילדים שהיא במצב קשה ויש מצב שלא תתעורר. הקטן מאוד בכה כל הדרך. כל הלילה לא ישן טוב וכל הזמן שאל מתי כבר יגיע הבוקר ללכת להביא את הכלבה. בבוקר סיפרנו לילדים שהבזמן ניתוח התגלתה לה מחלה והיא נחלשה ממנה ונפטרה. לקחנו את הילדים ליום כיף. גם בשבת כל הזמן טיילנו מחוץ לבית. אתמול הקטן לא רצה לבוא הביתה אחרי בית ספר והלך לסבתא. רק בערב הבאתי אותו הביתה. היום שוב לסבתא. למרות שהוא לא מראה - נראה לי שהוא עצוב מאוד. אני עצמי מרגישה רגשי אשמה נוראיים - לא יושנת בלילות. לוקחת רסקיו כל הזמן. אני יודעת שלא הייתי צריכה להביא אותם לשם בתת מודע - אבל איך יכולתי לדעת שזה מה שיקרה בניתוח כל כך פשוט ושגרתי? בעלי לא רוצה כלב חדש בשום פנים ואופן. הילד דווקא טוען שצער בעלי חיים חייב לו כלב חדש. מה עושים? כואב לי הלב על הילד. לא יודעת מה ביום חמישי האחרון לקחתי את הכלבה שלנו (בת חצי שנה) לעיקור בצער בעלי חיים. חשוב לציין שמשלושת הבנים דווקא הקטן היה מחובר אליה הכי הרבה והיא אליו. הכלבה איתנו 3 חודשים. הבטחתי לילדים שהכל יהיה בסדר. בשעה 14.00 לקחתי את הילדים מבית הספר ונסענו להביא את הכלבה. במקום התברר לי שהיא לא מתעוררת מהניתוח והם לא יודעים מה לעשות כי הוטרינר כבר עזב והציעו לנו לנסוע לוטרינר להביא אותה לשם. שמו אותה בכלוב עם מגבת והבן הקטן שהיה הכי מחובר לכלבה לא עזב את הכלוב לרגע למרות שהיה כבד מאוד. דיבר איתה, דאג לה מאוד. כשהגענו לקליניקה הבנתי שהיא במצב אנוש. הוטרינר הציעה להשאיר אותה להשגחה לילית. כשיצאנו סיפרתי לילדים שהיא במצב קשה ויש מצב שלא תתעורר. הקטן מאוד בכה כל הדרך. כל הלילה לא ישן טוב וכל הזמן שאל מתי כבר יגיע הבוקר ללכת להביא את הכלבה. בבוקר סיפרנו לילדים שהבזמן ניתוח התגלתה לה מחלה והיא נחלשה ממנה ונפטרה. לקחנו את הילדים ליום כיף. גם בשבת כל הזמן טיילנו מחוץ לבית. אתמול הקטן לא רצה לבוא הביתה אחרי בית ספר והלך לסבתא. רק בערב הבאתי אותו הביתה. היום שוב לסבתא. למרות שהוא לא מראה - נראה לי שהוא עצוב מאוד. אני עצמי מרגישה רגשי אשמה נוראיים - לא יושנת בלילות. לוקחת רסקיו כל הזמן. אני יודעת שלא הייתי צריכה להביא אותם לשם בתת מודע - אבל איך יכולתי לדעת שזה מה שיקרה בניתוח כל כך פשוט ושגרתי? בעלי לא רוצה כלב חדש בשום פנים ואופן. הילד דווקא טוען שצער בעלי חיים חייב לו כלב חדש. מה עושים? כואב לי הלב על הילד. לא יודעת מה לעשות.

שלום אנה, איזה סיפור עצוב! כמי שחיה כל חייה לצד כלבים, אני יודעת היטב עד כמה הופך הכלב לבן משפחה, ועד כמה כואב האובדן, במיוחד כשהוא בא במפתיע. כמובן שלא יכולת לדעת שניתוח עיקור פשוט יגיע לידי כך, ואין טעם להתייסר בשל כך. אני חושבת שעם כל הצער שבדבר, אובדן חיית מחמד מספק לילדים הזדמנות מצויינת ללמוד שיעור חשוב על מעגלי החיים והמוות, על חברות, על פרידה, וגם על התגברות והתאוששות. בעיני, לא צריך ולא נכון לקחת ילד ל"יום כיף" אחרי אירוע כזה, אלא דווקא לאפשר לו לבכות, להתאבל, ולעבד בסביבה ידידותית את החוויה הקשה שעבר. בהחלט יתכן שהילד מעדיף להיות אצל סבתא, כי שם הוא יכול להיות עצוב, או להתנהל בדרך חופשייה יותר בהתאם לרגשותיו. ואולי קשה לו להגיע הביתה ולא לפגוש את חברתו מכשכשת לקראתו. כך או כך, אני ממליצה לעזור לו לחזור לשגרה, אך לאפשר לו לדבר על הכלבה שמתה, להביע את רגשותיו, ואולי גם לחקור באופן כלשהו את מה שקרה שם. בעיני, אם תצליחי לשכנע את בעלך, יהיה טוב לקחת שוב כלב או כלבה הביתה, לאחר שהפרידה והצער יעובדו דיים. בעיני, בית עם כלב הוא תמיד בית שמח וחם יותר, וחבל לוותר על כך. מקווה שההתנסות הבאה תהיה מתגמלת יותר, בבריאות טובה ואריכות ימים. בברכה ליאת

תודה רבה לך. אני בהחלט עובדת לשכנע את בעלי להביא כלבה אחרת. חשוב לנו שתהיה ממן נקבה כי הילדים רוצים. מקווה שנצליח לשכנע אותו לנזכה לחברה חדשה לחיים