התיעצות

שלום רב, אני אימא של נועם בת 3.5 ושל תמר בת שבעה חודשים. יש לי מספר שאלות ואנסה לפרט אותן בהודעה אחת. (סליחה אם יוצא ארוך) 1. השנה נועם הלכה לגן עירייה, לפני כן היתה במשפחתון/גנון בקבוצה של 20 ילדים. בשבועות האחרונים היא מגלה עניין באיבר המין הזכרי. היא מציירת לרוב בנים שעושים פיפי, מקדישה תשומת לב רבה לדיוק איברי המין עד כדי כך ששוכחת לעיתים את הרגליים. לעיתים היא מציירת רק את איברי המין, לבד, של שני המינים. אני לא יודעת איך להגיב לזה.... אציין שאנחנו די פתוחים בבית, בעיקר כי אני כילדה - לא היה לי את מי לשאול שאלות, נתקלתי בקיר אטום ששידרו ההורים. אנחנו לא מתנגדים בתקיפות אם היא רוצה ללוות אותנו לשירותים, אך מנסים להסיח את דעתה בכל דרך אפשרית כדי לקבל פרטיות. בשנה שעברה היא ראתה בנים עושים פיפי בגן הקודם, אבל זה לא העסיק אותה יותר מדי. האם זה נורמלי וכיצד עליי להגיב? 2. כשהייתי בהריון, לפני כשנה, הילדה התחילה לגמגם. אני יודעת שבשלב זה, זה נקרא חוסר שטף בדיבור ולא גמגום, אבל זה נשמע נורא. במקביל היא חזרה לזחול למרות שהיא הולכת יפה מגיל שנה. ניסינו שלא להתייחס ולא להתרגש בתקווה שאלה הרגרסיות המפורסמות, וזה יעבור עם הזמן. אז הזחילה אכן עברה וגם הגמגום. אבל ארבעה חודשים לאחר הולדת האחות הקטנה, כחודשיים לאחר הכניסה לגן החדש חוסר השטף חזר והוא נשאר איתנו - בגלים. היא מגמגמת בצורה קלה רוב הזמן, אבל יש תקופות שזה ממש חמור. ההברה החוזרת מתקצרת, הילדה "דוחפת בכח" את המילה החוצה: מנפנפת בידיים, קופצת, עושה תנועות אחרות – עוזרת למילה לצאת. היא נתקעת בהברה ראשונה אפילו 15 פעם ואז מוותרת או מתעצבנת, או אפילו שוכחת מה רצתה לומר ומנסה לומר משהו אחר, כי הרי המחשבות בגיל הזה רצות במהירות עצומה, אז היא לא מספיקה להתבטא. לקחנו אותה לאבחון אצל קלינאית תקשורת באופן פרטי ולאחר מכן שוב - לקלינאית תקשורת של קופת החולים על מנת לקבל אישור והחזרים. שתיהן הסכימו שהילדה מפותחת לגילה, עם אוצר מילים שמתאים לגיל 5-6, מתנסחת יפה, אומרת משפטים שקשורים בינהם, מצליחה להביע בדיוק מה שהיא חושבת, ולא מגמגמת אם היא מאוד מרוכזת, רגועה, או שרה/מדקלמת, (או מספרת משהו לתמר כשהיא חושבת שאף אחד לא מקשיב). לדעת קלינאית התקשורת הפרטית- "אפשר לוותר לה אבל אפשר וכדאי לטפל אם דואגים", לדעת קלינאית התקשורת של קופת החולים - אין טעם לטפל לפני גיל 5 "כי יש הרבה ילדים מגמגמים, הרוב מפסיקים לגמגם מעצמם". קיבלנו חומר קריאה שקצת הרגיע, אבל בכל זאת אני מפחדת לפספס משהו חשוב ועקרוני. אז לטפל או לא לטפל? השאלה היא לא כלכלית אלא פסיכולוגית - הילדה גם ככה לא מפוצצת בביטחון עצמי, אני חוששת שאם היא תדע שמשהו לא בסדר איתה (אנחנו מתעלמים לגמרי מהגמגום, ורק מחכים מסבלנות שתסיים), היא תסגר, תתכנס בתוכה או תפסיק לדבר... 3. עוד שאלה. בישוב שלנו אין גן טרום חובה. יש טרום טרום ויש חובה. ילדים בני 4 מחולקים בין שני הגנים, ובכל מקרה מבלים שנתיים באחד הגנים. לדעתי, נועם מתאימה מבחינה מוטורית וקוגניטיבית לגן חובה. הגננת מסכימה איתי ולכן רשמתי אותה לגן חובה לשנה הבאה. אבל אני חוששת שאם היא תמשיך לגמגם, ילדים גדולים יותר ילעגו לה בגן, דבר שלא קורה עדיין בגן טרום-טרום חובה, משום מה כאן הילדים עדיין סבלניים יותר. החשש שלי הוא על הבטחון העצמי של הילדה. אין לי בעיה עם זה שהיא תהיה "בראש השועלים" במקום ב"זנב האריות", אבל אין לי ספק שהיא תתקדם ותתפתח הרבה יותר בגן חובה. אז מה בכל זאת נכון לעשות? תודה רבה מראש

שלום סיוון, אשיב על שאלותייך עפ"י הסדר שלך - 1. נועם נמצאת בגיל בו הסקרנות סביב הגוף בכלל, ואיבריו האינטימיים בפרט, נמצאת בשיאה. עם זאת יש עדות לעיסוק יתר סביב איבר המין הגברי, וכדאי לבדוק מה מקורו. בתור התחלה הייתי ממליצה להפחית את החשיפה שלה לעירום של המבוגרים בבית. ילדה בת שלוש וחצי לא אמורה ללוות את אביה לשירותים או למקלחת, גם אם הדבר נעשה בתום לב גמור. מעבר לכך, תוכלי להסב את תשומת לבה של פסיכולוגית הגן, להראות לה את הציורים ולבקש את חוות דעתה. פסיכולוג מיומן יודע להבחין אם יש בציורים איתותים מדאיגים. 2. בעניין הגמגום, אני מבינה שההחלטה אם לטפל או להמתין חזרה אליכם. לא לגמרי הבנתי האם הטיפול בגיל המוקדם מצליח פחות מהטיפול בגיל חמש. בכל מקרה, כדי להחליט יש להביא בחשבון את חומרת הגמגום, את המידה בה הוא מפריע לבתך או מזיק לה מבחינה חברתית, ואת ההשקעה והמאמץ (מבחינת הילדה) הכרוכים בתהליך הטיפולי. אישית, אני נוטה להסכים עם הגישה ה'מנרמלת', לפיה יש קשיים זמניים שחולפים מעצמם, ואפשר לחכות. 3. בנוגע לשאלתך האחרונה, אוכל לומר שגם כאן, לפחות לטעמי, אין תשובה אחת נכונה. מהיכרותי עם גני ילדים, גיבשתי התרשמות לגמרי לא 'מדעית', לפיה הגננות נוטות לכוון את התכנים ואת תשומת הלב דווקא לקבוצת הילדים הגדולים של הגן. אם התיאוריה שלי נכונה, ההישארות עשויה להיות מקדמת יותר. ההשתייכות לקבוצת הגדולים של הגן יכולה לתרום לביטחון העצמי ולתחושת כשירות ויכולת. איכשהו, למרות כל האמור כאן, איני רואה גורליות רבה בכל החלטה שתקבלו. חשוב לזכור שעד ספטמבר יש עוד המון המון זמן, בו תוכל נועם לרכוש עוד ביטחון, לגבש חברויות מוצקות יותר (גם זה שיקול), ואולי גם להתגבר על הגמגום. אני ערה לזה שלא קיבלת תשובות, אלא רק חומר למחשבה, אך נראה שלעיתים זה מה שאפשר... :-)) בהצלחה ליאת

טוב לשמוע דעה נוספת. תודה על ההתייחסות.