הניתוח שחרץ את גורל משפחתי

שלום אמהות מנוסות. הייתי רוצה לקבל תשובות אמיתיות מאמהות שחוו את כל העולמות.. אני עכשיו בבית, שלושה וחצי חודשים אחרי "לידת" התינוק הראשון שלי. שמתי מרכאות בגלל שבעיניי זו לא היתה לידה כלל. תכננתי לנו לידה מקסימה וטבעית, הרגשתי כבר כל כך מוכנה, לא היה בי שמץ של פחד או חשש - רק התרגשות וציפייה. בגלל סיבוכים בסוף ההריון, האטות בדופק העובר ומצג עכוז החליטו הרופאים שכדאי לנתח ולשלוף את העובר שלי מבטני בשבוע 38. על ההסכמה שלי להצעתם אני כנראה אתחרט עד סוף ימיי. בנוסף ללידה שנלקחה ממני גם חלום ההנקה התנפץ. אחרי חודשיים וחצי של נסיונות מכל הסוגים דרך יועצות ומטפלים שונים החלטתי לוותר על החלום הזה. אבל אני ממשיכה לשאוב לו חלב (המעט שאני מסוגלת לתת לו). יש לנו תינוק מאוד היסטרי עם בעיות באכילה ובשינה - שאותן אני מייחסת לטראומות הנפשיות שנגרמו לו, חלקן בגלל האנרגיות השליליות שאני משדרת לו מאז היום שבו שלפו אותו מגופי בברוטאליות. אני לא מרגישה אהבה כלפיו, רק ריחוק, ונאלצת לגדל אותו בכל מקרה, אבל מחפשת כל הזדמנות להתרחק ממנו. כל הזמן מציף אותי התסכול על כל מה שהשתבש כאן, וברור לי שזו הסיבה לריחוק שלי, ושאם הייתי יולדת אותו כדרך הטבע הייתי מרגישה ומתפקדת כאמא נפלאה ואוהבת בשבילו. אני מרגישה כאילו לא ילדתי בכלל, כאילו אינני אמא, ואני רק כמהה שהוא ייעלם ואוכל להתחיל הכל מהתחלה. אני בטוחה שיש פה אמהות אמיתיות שמזדעזעות מהמילים האלה. אבל תארו לעצמכן שההריון שלכן היה מסתיים במות העובר שנשאתן ברחמחן ואחרי 8 שעות היו לוקחים אותכן לחדר מלא בתינוקות מחוברים לצינורות ומראים לכן "הנה, זה התינוק שלך, עכשיו תגדלי אותו", ממש כמו לאמץ תינוק של מישהו אחר. שום דבר שמקשר ביניכם - גם לא הנקה. הייתי רוצה לדעת, ולקבל תשובה אמיתית מאמהות שחוו גם וגם, האם הרגש שלי מוצדק? האם זה באמת כל כך שונה? האהבה לתינוק שילדת וחיבקת בזרועותייך לבין הרגש כלפיי תינוק ששוכב לו בפגייה/תינוקייה אחרי ששלפו אותו מגופך בלי שתרגישי???? ומתי זה משתנה? אם בכלל? האם בגיל שנה, שלוש, חמש, את עדיין יותר מחוברת ואוהבת את זה שנולד בדרך האמיתית????? וגם - האם הצלחת לצאת מזה אי פעם? או שהכאב רודף אותך גם אחרי שנים, כל פעם שאת מסתכלת על העולל האומלל?