חוסר ודאות

שלום לפסיכולוגית. שמי אור, אני בן 25. לא מזמן עברתי לגור עם חברתי בעיר אחרי 3 וחצי שנים שאנחנו ביחד. אני עצמי גדלתי ביישוב שקט, היא הקשר הראשון הרציני שלי. עברנו ביחד כי הרגשתי שהקשר הזה מצריך לצאת מהבית של ההורים וחייבים לקדם אותו. מעבר לכך היא נשמה והיא תמיד תתמוך ותמיד תהיה שם בשבילי. למרות כל מה שהיא תעשה בשבילי שאני מעריך אותה מאד על זה.. משום מה אני לא מרגיש מוכן נפשית! אני לא מרגיש מוכן לוותר על הדברים שחשובים לי בשבילה, אני מוכן להקריב אבל לא הכל! אני מרגיש אנוכי, אני מרגיש שלא מגיע לה ואלה דברים שהייתי רוצה לשנות אבל אני קשור מדי לאנשים שחשובים לי. היא לעולם לא דרשה ממני להקריב מהעולם שלי, הדברים שהקרבתי היו בחירה שלי אבל פתאום קשה לי לקבל זאת. שקלתי להפרד רק כדי שהיא תוכל להמשיך הלאה למרות שברור לי שהיא תהיה בסדר גם אם ארצה לקחת צעד אחורה בקשר והיא תמיד תתמוך.. איך אני יכול להגיע למצב שאני שלם עם ההחלטות שלי?

אור היקר, אתה מדבר על הקרבה מרובה ושוב הקרבה ועוד הקרבה ובסופו של דבר לא ברור לי בדיוק מה אתה מקריב. אם אני מבינה נכון, וזה בהחלט לא ברור לי, נדמה לי שאתה פשוט זקוק לחזור לבית הוריך, לחברים הישנים ולסביבה המוכרת. אם כך הוא הדבר, אכן אינך בשל להקמת קשר זוגי שהוא יחידה עצמאית ונפרדת. אם כל הבעיה היא שקשה לך לגור בעיר ואתה מעדיף יישוב קטן, הרי על מנת לקיים יחידה זוגית נפרדת ונבדלת אין צורך בהכרח לגור בעיר גדולה אלא בהחלט אפשר לגור ביישוב קטן אחר ובבית קטן אחר ולראות סביב שדות ופרחים. לאור האמור לעיל, עשה היטב חושבים האם בעצם אתה רוצה לחזור לבית הוריך ולסביבת הילדות המוכרת, או שאתה בשל לזוגיות בוגרת וכל הקושי הוא מציאת איזור מגורים שיהיה נעים לך יותר. כמובן שרצוי לא למשוך את הדברים ולהבהיר אותם לבת זוגך על מנת שלא להוליכה שולל. כל טוב ובהצלחה אילנה