התמודדות עם דכאון של הבת

שלום רב, ביתי חיילת כחודשיים. עם גיוסה לצהל הרגשתי בשינוי המלווה בדכאון, חרדה, חוסר חיות, פחד מהחיים. לקחתי אותה לפסיכיאטר פרטי שקבע שהיא בדכאון והיא החלה בטיפול תרופתי. כבר שלושה שבועות שהיא בבית עם תרופות ושבוע הבא היא צריכה לחזור לצבא תשרת ליד הבית עם יציאות יומיות. לאחרונה החלו אצלה מחשבות אובדניות ... כנראה כפייות ללא יכולת לבצען כפי שהיא מגדירה זאת. מאז המחשבות האלו התחלתי לשבת עימה בבית ולא ללכת לעבודה מהחשש שתבצע את המחשבות הללו... כמובן שהדבר לא יכול להמשך לאורך זמן כי אני עובדת. אני מותשת נפשית ואין לי כוחות להכיל אותה יותר. אפילו לפעמים עולים בי כעסים על החוסר התמודדות שלה ועל החולשה שלה... וזה לא הוגן אני יודעת. אני אמא חד הורית ומגדלת לבד שלושה ילדים בלי עזרה מאף אחד. אני מסתירה את המצב של הבת ואין לי תמיכה כמעט מאף גורם ואני פשוט מאוד מותשת ולא יודעת כבר מה לעשות. מניין אני יכולה לגייס כוחות נפשיים להתמודדות עם המצב הבלתי נסבל הזה? יש לי עוד ילדים בבית והיא סוחטת אותי לגמרי. התרופות עוזרות לסרוגין היא כל הזמן בעליות וירידות, מתי כבר הן יעזרו ונהיה מאחורי הדכאון הזה.ץ תודה. שר

שלום. התמודדות של המשפחה עם מצבי דיכאון לא דבר פשוט. הטיפול צריך לעזור והדיכאון אמור לעבור. יש במסגרת הצבא מטפלים וקבנים שיכולים לעזור לבת. הרבה פעמים הולכים להדרכת הורים כדי למצאו דרכים להתמודד טוב יותר עם המחלה של קרוב. אפשר במרפאות ציבוריות או במקומות כמו מיינד קליניק. יש לנו מטפלים שיודעים לעזור במצבים כאלו פרופ לאון גרינהאוס