מדוכאים 2

מדוכאים 2 יצא לכם פעם להסתכל במראה והייתם בטוחים שאתם מסתכלים על מישהו אחר? מישהו לא מוכר? ואז יצא לכם להא זה לא אני? או שהתקרבתם למראה עד שהאף נדבק אליה, רק כדי להסתכל למי שמביט עליכם מהמראה ממש בעיניים ואז ראיתם כלום ממש בור שחור? אם כן אז כנראה אתם עדיין דומים לי. הדבר הכי נורא בעצם שאני יכול לשתף אתכם בו חוץ מחוסר הרצון לחיות והתסכול הוא הנורא זה בעצם רגשות הנחיתות, אוי אלה רגשות פשוט זוועתיות! אני אפס פשוט ככה, בלי יותר מידי סיבות וטענות,פשוט אפס כלום נדה..... היה לי איזה רצון להשאיר חותם בעולם בצורה זו או אחרת, אני אישית גם מאמין שזו מטרתנו בחיים האלו, זוהי בעצם ההגשמה העצמית שכולנו מחפשים, חותם יכול להיות בכל צורה, יצירת אומנות או ילדים משהו שיישאר אחריך משהו שיגרום לאנשים לזכור אותך ולדבר עלייך. אני גם חושב שאם אתה מחזיר ציוד ובלב או במוח שלך אתה לא יודע או יש לך ספק קטן בקשר להגשמה העצמית אז תחזור לכאן שוב לגלגול נוסף, לעוד כמה עשורים של אומללות של סבל בניסיון ההגשמה העצמית. זה בעצם הדבר היחידי שיכול להסביר לי למה ואיך יכול להיות שילדים מתאבדים או אפילו אני שאיבדתי את הרצון בחיים את החיפוש אחר הנשימה הבאה, כי אם זה לא שהנפש ראתה מספיק או יותר מידי ונמאס לה והיא פשוט לא רוצה לעבור את זה שוב, אם זה סתם הרגשה אז אולי באמת אין טעם, אין טעם להמשיך ולקוות... אני את חותמי לא ישאיר בחיים האלו כי אני לא יודע איך אני יצליח לאהוב שלא לדבר על להביא ילדים, ואומן לצערי אני לא, אומנם נפשי פגועה מה שנותן איזה סוג של דחיפה לנפש לעשות משהו להוציא את כל הרע על הדף בסרט או אפילו ביצירת מחול..אבל לי פשוט אין את זה. ופה חוזרים לרגשי הנחיתות, אם פעם חשבתי שאני לא יוכל להסתדר לבד להצליח במשהו, אז היום אני בטוח, אני בטוח שאגמור לבד ובודד אני בטוח שאני לא יצליח ואני יודע שאני יהיה הילד בן 30 ששוכב על המיטה בבית הוריו, וזה מתסכל, תחשבו על איזה נורא נשמע הדיאלוג שלי בראשי הדיאלוג שלי אם עצמי, כאילו אם לא אני אז מי יבין אותי טוב יותר אבל המענה שאני מקבל מעצמי זהה למה שיוצא בהתחלה... אם אני שואל את עצמי, נו מדוכא מה קורה? אז אני ישר עונה כלום וגם לא יקרה אתה אפס, אני אפס וזה כואב, זה פשוט נורא, והחלק הכי גרוע זה שכבר התחלתי לקבל את זה, התחלתי להאמין בזה ממש באמונה שלמה, אני לא חושב שיש מישהו שאני מעליו, לא משנה כמה חלאת המין האנושי הוא, אני יותר גרוע! הדבר היחיד שטוב בי אני משאר למרות שזה פוגע בי הרבה זוהי החמלה, אני מלא בה. אני מקבל עליי את העצב של אחרים בלי להתאמץ בין אם זה לראות קבצן ואוטמתית לראות את עצמי יושב במקומו, או ילד לא מקובל או כאלה שאין להם מה שיש לי, זה עושה לי רע, אני מרגיש רע שלי יש ככה וככה והוא רק יכול לחולם על זה, אני מרגיש רע שצוחקים על מסכנים, אולי בגלל שגם אני אהיה כזה? לא יודע והחלק הכי רע בחמלה שלי היא שאני מזדהה רק אם סבל, כל בן אדם שאראה ישר אסתכל ויחליט למה איך ומדוע רע לו, סתם דמויות רחוב לא רק חברים, יכול להיות שבן אדם מאושר מעצם העובדה שהוא חי ואותם דברים שאני מסמן פשוט לא חשובים, אני יודע לרחם ולהביע הזדהות אבל רק אם מקרי סבל, זה מתסכל ונורא פשוט ככה! תחשבו על זה, ההתעסקות בללכת ברחוב היא לא התעסקות של להגיע ליעד אלה רק התעסקות במה ולמה לא טוב לאישה ממול שאף פעם לא ראית. ניסיתי לכתוב סוג של יומן אבל אני לא מתמיד אז לא הכי הולך, העניין הוא שבסופו של דבר הכותרת הייתה יומנו של אפס... הדיכאון מנצח, הוא משליט טרור ולאט לאט אין לי איך להתגונן ומה לעשות המוות נראה לפעמים יותר מרגש מהחיים עצמם, וזו בעיה רצינית, זה פשוט לא צריך להיות ככה...אוף אני לא רוצה להיות האפס שאני אבל אני לא רואה איך אני מתפס למעלה, אז כנראה שאשאר אפס לנצח, אפס ולבד. מאת:מדוכא בודד

היי, נראה, אתה שקוע בכעסים עצמיים. המישבות השליליות כלפי עצמל שעוברות בראשך גורמות לך להרגיש רע עם עצמך . לשיח הפנימי ולדיבור העצמי שלנו ישנה השפעה מכרעת על הרגשתנו הפנימית. אם תמשיך לדבר לעצמך דברים שלילים כמו ?אני כלום?, ?אני אפס?, תמשיך להרגיש רע. כדי להרגיש טוב יותר עם אצמך כדאי לשנות את שיח הפנימי לדיבור עצמי מעודד ומחזק. כלים אלה ניתן ללמוד בפסיכותרפיה התנהגותית - קוגניטיבית CBT. תרגיש טוב, בברכה, ד''ר אירנה נתנאל Ph.D פסיכותרפיסטית מוסמכת CBT  "מיינד קליניק" מרכז לטיפול מתקדמים שד' דוד המלך 1 תל אביב 03-6962733