מחשבות אובדניות

אני באמת לא מבין מה גורם לי לכתוב כאן הודעה.. כנראה עוד איזה מנגנון הגנה פנימי שמושך אותי בצורה בלתי מוסברת לבקש עזרה למרות שאני יודע ששום דבר לא ממש יכול לעזור לי.. אני פשוט ישפוך כאן קצת ואולי זה יספק אותי לבנתיים.. כבר הרבה זמן אני נאבק בדיכאון.. יותר מעשור עכשיו (אני בן 24~) בדרך כלל אני בוחר להתעלם ממנו, לשים מין מסכה כזאת ולהעמיד פנים שאני בנאדם אופטימי/אסרטיבי.. וככה אנשים מכירים אותי.. מאוד מוזר להם שפתאום אני מפסיק לדבר, או בקושי עונה כשמדברים איתי.. אף אחד לא באמת מכיר אותי.. אני דואג להסתיר את הצד הזה טוב מאוד. אני במאבק לשכנע את עצמי שאני יכול לשנות את המקום שלי בעולם.. אני עובד קשה על זה.. פיזית ונפשית, לשנות את עצמי.. אבל המציאות תמיד מראה לי את מקומי.. וכנראה שממש לא מתאים לי להיות איפה שהעולם החליט, ואז הדכאון חוזר.. ושוב אני מתלבט.. למה אני מתאמץ? בשביל מה כל זה.. אם כל פעם שמגיע דיכאון אני רץ ומתאמץ לצאת מזה, רק כדי למצוא את עצמי.. שוב, באותו מקום, לא זזתי מטר מגיל 14.. אני אותו אידיוט שחושב שיש בכלל סיכוי שיהיה נורמלי יום אחד.. כמו כולם.. עם חברים, חברה.. אישה.. ילדים? איפה אני ואיפה זה.. כבר בזבזתי הון על פסיכולוגים.. פסיכאטרים.. תרופות.. הכל שטויות.. זה לא הכל בראש, זה אמיתי לגמרי.. מרגישים את זה. אני פשוט לא שייך לעולם הזה.. כשאני חושב על לגמור את זה.. לפעמים זה נשמע מסובך.. ואני חושב על כל האנשים שפשוט לא יצפו לזה כי אני צחקתי איתם ודיברתי איתם באותו היום, או שאני פשוט לא מתאים ל"פרופיל" של מישהו שיתאבד.. אבל וואלה.. אני מרגיש כמו רכבת שנגמרו לה הפסים.. אין לי לאן לפנות יותר.. נגמרו לי הרעיונות שהיו לי לשפר את המצב.. נשארתי שוב.. לבד, בהתלבטות.

שלום לך, צר לי מאוד על הרגשתך. ממכתבך אני מבינה שבעבר היה לך יותר כוחות והיית יותר אקטיבי בהתמודדות עם מצבך וכעת יש לך תחושה שמיצית את כל הרעיונות כיצד לשפר את המצב. הרבה פעמים תמיכה של אנשים קרובים, מילה חמה במקום הנכון יכולים להוסיף דלק ואנרגיה להמשך ההתמודדות. לצערי, אני לא מכירה אותך ולא מכירה את מצבך לכן, לא אוכל ליעץ משהו קונקרטי. תשתדל לשמור על תקווה. איזון תרופתי ופסיכותרפיה מאוד יעילים (גם אם עשית זאת בעבר). בנוסף, ניתן לעזר בטיפולים לא תרופתיים לדיכאון' כמו TMS - גרייה מגנטית למוח. השתתפות בקבוצות תמיכה יכולה מאוד לעזור. ניתן לקבל טיפולים ללא תשלום במרפאות לבריאות הנפש ששייכות לאזור מגורך. תודה על פנייתך לפורום, אשמח לענות על שאלות נוספות, חזק ואמץ!

לא יודעת מה תעזור התגובה הזאת, אבל אני מרגישה כמוך... מגיל 13 14 אני ככה והיום בגיל 21 אני יודעת שכלום לא ישנה את זה. ומה שמעצבן זה שתמיד אני חושבת שאולי אני ככה כי כרגע משהו לא בסדר, אני לא עושה מה שאני רוצה או משהו כזה. אז בהתחלה בגיל 13 אמרתי זה בגלל שרק עברתי לארה"ב ובטח זה מקשה עלי ובגלל זה אני בדיכאון, אז כל הזמן שהייתי שם חשבתי על איך שכשאני אחזור לארץ הכל יהיה יותר טוב. ואז התחלתי לחשוב שגם בארץ לא יהיה לי טוב והבעיה היא בי אז ניסיתי להתאבד וזעזעתי קצת את העולם שלי אבל מהר מאוד העלמנו את זה כדי שהמשפחה תוכל להמשיך. וחזרתי לחשוב שהבעיה היא לא בי אלא במקום שבו אני נמצאת ובכלל תיכון אמור להיות מדכא. ואז סיימתי, סוף סוף אני יכולה לחזור לארץ ולהתחיל להיות שמחה ושלמה עם עצמי. אז התגייסתי והייתי במקום שביאס אותי ושוב חשבתי טוב זאת לא אני המדוכאת זה המקום, ובכלל מלא אנשים מדוכאים בצבא. ואז אחרי שנה וחצי נשברתי כמעט ניסיתי שוב להתאבד אבל במקום זה הגעתי לקב"ן שנתן לי תרופות נגד דיכאון והוא עשה את זה בצורה שנראתה לי מטומטמת. הוא היה שואל אותי שאלות שאני יודעת מה אני צריכה לענות עליהן תלוי במה אני רוצה שיהיה המשך הטיפול. אז אחרי כמה פעמים הוא שאל אותי אם אני שמחה, אמרתי שכן והפסקתי עם הטיפול. כי במשך הטיפול פשוט לא יכולתי להתרכז זה מה שהכדורים עשו. ועשיתי כל מיני טעויות שאני מאשימה את הכדורים בהן. בכל מקרה, עברתי את זה השתחררתי. טסתי לחו"ל קצת, השתוקקתי להתחיל ללמוד ולגור בלי ההורים. וזה באמת היה חלום. הייתי בטוחה שאני אהיה שמחה. ושכל הדיכאון הזה שלא עוזב אותי כל השנים האלה פשוט יתפוגג כי אני אעשה באמת מה שמשמח אותי. והנה אני יושבת במרפסת שלי, מסתכלת על הנוף ויודעת שאני צריכה להרגיש מבסוטה. ולכן ככה אני לכל האנשים מבחוץ, לשותפות שלי גם. ואת האמת אני רק מחכה שכולם ייעלמו, שהשותפות יחזרו הביתה ושכולם ישאירו אותי לבד ולא ישאלו שאלות ואני לא אצטרך להחליט מה כדאי להעמיד פנים או למשוך יותר מדי תשומת לב שאני לא רוצה.