אשפוז עצמי במקרה של דיכאון חמור

אני בת 16 נכנסתי לדיכאון בערך בגיל 10 אבל הוא היה הרבה יותר קל אז. (בעקבות נסיבות חיים לא נעימות) במשך הרבה שנים הייתי ללא טיפול והמצב שלי נהיה יותר ופחות גרוע לפי התקופות שעברתי. בתקופות הממש גרועות שלי לא דיברתי, לא התעניינתי בכלום, לא הצלחתי להקשיב לאף אחד ולא הגבתי לכלום. אנשים היו מדברים איתי ואפילו לא הייתי שמה לב ופשוט מכניסה את האוזניים שלי לאוזניים והולכת משם... בנוסף ב קופות הגרועות גם חשבתי הרבה וניסיתי כמה פעמים להתאבד, היו לי תקופות ארוכות שלא אכלתי או אכלתי יותר מידי ולא הייתי מצליחה להירדם שעות ופשוט הייתי בוהה בתקרה וחושבת על כל מיני דברים.. בתקופות היותר טובות הייתי יחסית מתפקדת. אפילו בלימודים ובבית. הכרתי יותר חברים ועשיתי דברים אבל עדיין הייתה לי תחושה רעה כזאת כל הזמן... בערך בגיל 14 המצב שלי נהיה ממש גרוע כי קרו לי כמה דברים לא טובים כלכך ונכנסתי ממש לדיכאון והחלטתי שאני רוצה טיפול כי אני לא יכולה להיות בטוחה שהמוות ימחק את הזיכרונות שלי או את המודעות שלי אז רציתי להפוך את המוח שלי למקום שיותר נעים לחיות בו.. ניסיתי במשך הרבה זמן למצוא דרך להשיג טיפול בלי לספר להורים שלי וגיליתי שזה לא קל בכלל. כשעברתי לבית ספר אחר בכיתה ט התחלתי לדבר עם היועצת(אנחנו עדיין בקשר די טוב) והיא שכנעה אותי לספר לאבא שלי ומשם התחיל תהליך ארוך של דיבור אם פסיכולוגים ומקומות אבל בסוף כלום לא קרה. בסוף כיתה ט פניתי לרווחה וביקשתי טיפול והרבה דברים קרו מאז. בינהם קיבלתי פסיכולוגית מהרווחה שהיא גם עוסי"ת. במשך תקופה חשבו על טיפול תרופתי והלכנו להדפסה ושם המליצו דווקא על אשפוז יום ושוב בסוף לא קרה כלום. אחרי כמה זמן עברתי לגור אצל דודים שלי אחרי שהמשטרה התערבה בסיפור והתחלתי ללכת לפסיכולוגיה אחרת שיותר עוזרת לי והפסקתי ללכת לבית הספר בקביעות כי אין לי כוח לזה. עכשיו אני אצל דודים שלי כבר 6 חודשים ולא הולכת לבית הספר בקביעות כבר 5 חודשים כמעט. אין לי כוח לכלום ואני כנראה במצב הכי גרוע שלי אי פעם. אני לא מצליחה לראות שום דבר בעתיד שלי שווה לחיות בשבילו.אין לי כוח להתקלח או להחליף סדינים או כל דבר אחר אני בערך חיה בזבל של עצמי כי אין לי כוח לסדר. אני יושנת הרבה יותר מידי. ליפני כמה ימים ישנתי 8 שעות התעוררתי לשעה וחזרתי לישון לעוד 9, וזה דבר שקורה לי הרבה.. אני כבר כמה שבועות מסתובבת ופשוט מחכה שהמוות יבוא כי אין לי כוח להביא אותו בעצמי אבל ממש אין לי כוח להמשיך לחיות. נמאס לי מחוסר המוטיבציה שלי. אני רוצה להוציא בגרות אני רוצה להיכנס לכושר אני רוצה להצליח בחיים אני רוצה להיות מסוגלת לצאת מהמיטה אני רוצה להיות שמחה אבל זה פשוט קשה מידי ואין לי שום כוח רצון כדי לעשות משהו כדי שמשהו מהדברים האלו יקרו. אצל דודים שלי אני די עצמאית הם לא ממש מתפקדים כהורים אלא יותר כחבר עם מיטה ואוכל לפעמים... אני לא חושבת שאני מסוגלת לטפל בעצמי בשלב זה ולא נראה שמישהו אחר רוצה לטפל בי במקומי... אני חושבת שאולי יהיה טוב בשבילי להתאפק איפה שהוא. שם יוכלו לעזור לי עם הדיכאון שלי, תהיה לי מסגרת ויהיו לי אנשים שמטפלים בי ועוזרים לי ומבינים איך אני מרגישה ואולי שם יוכלו לעזור לי לעמוד על הרגליים. אני לא רואה מה אני יכולה לעשות מעבר לזה. אני לא רואה שום אופציה אחרת וממש ממש נמאס לי לחפש אופציות אחרות. אבל אני לא בטוחה אם זה חכם ואם זה באמת יעזור... מה נראה לך? זה חכם? או שזה רק יזיק לי? מצטערת על האורך...

כמה תיקונים. אוזניות לאוזניים* היועצת שכנעה אותי לספר לאמא שלי לא לאבא שלי הלכנו להתייעצות בהדסה עין כרם וזהו בערך

שלום רב, אין ספק כי את מתמודדת עם מצוקה משמעותית ויש צורך בהערכה מקצועית דחופה. אכן , בהתאם להמלצת היועצת יש לשתף את אימך במה שעובר עליך ולפנות בדחיפות לבדיקה. אני שמחה שקבעתם פגישה בהדסה ומקווה שהיעוץ וטיפול יביאו לשיפור במצבך.