התמכרות כסם חייים?

שלום, רציתי לשאול את דעתך לגבי תפיסת התמכרות לעיסוק או לעניין. אם אנחנו מדברים על אדם שלא מצליח להעניק לחייו שום משמעות באופן רציף החל מרגע לידתו- למה להתייחס אליה באופן שלילי? לפעמים התמכרות היא גלגל הצלה שמבנה ויוצר מסגרת לחיים. גם אם יש בה אלמנט שמוותר על התנסויות אחרות ומצמצם כביכול את התפקוד- עדיין יש בה משהו מחזיק. וגם טיפולים שונים שניסו 'להרחיב' את טווח התפקוד לא הצליחו באמת למלא. אם מימוש המוות עומד כאופציה מנגד- למה להמליץ בכלל על ויתור על ההתמכרות? עבור אנשים שונים זו מכונת החייאה גם אם משהו שנעשה מתוך אובססיביות וחוסר שליטה ולא יוצק תוכן שנשאר. למה לא לדבר גם על היתרונות הקיומיים שלה. עבור אנשים מסוימים היא דבר הכרחי שלא נמצא לו תמיד תחליף.

נורית שלום, אני מסכימה עם חלק גדול של מכתביך. במילים מקצועיות, התמכרות זוהי מנגנון הגנה שמגן בצורה טוטאלית על אותו מכור. אך עלייה וקוץ בה, התמכרות משתלטת על החיים והופכת בעצמה לבעיה. זהו התמצות של הדינמיקה. התמכרות היא סוג של מחלה וכדי להתמודד איתה צריך להשקיע מאמצים. אני לא מאמינה שטיפול צריך "להרחיב את התפקוד", אני חושבת שצריך לעזור למכור לשפר את איכות החיים, בדומה להרבה מחלות כרוניות אחרות. לחלק מהמכורים- איכות החיים זה להגמל ולשמור על ניקיון טוטאלי, לחלק אחר איכות החיים -למצוא תחליף למושא ההתמכרות למשהו חוקי, טיפול רפואי, וכד'.אין מתכון שמתאים לכולם. תהליך החיפוש, תהייה זהו תהליך המבריא בעיניי: כפי הזכרת, אחת התופעות של ההתמכרות, זהו צמצום של תחומי החיים האחרים והצמצום הוא זה שגורם להרבה מאוד סבל לאותו אדם. לכן המטרה הטיפולית היא לסייע לאותו אדם להרחיב את הקשת, לאפשר לעצמו לחפש חיים אחרים, להבין שמגיע לו מהשהו אחר בהצלחה ואני פה לכל שאלה.