תמיכה נפשית לחולת סרטן
דיון מתוך פורום תמיכה לחולי סרטן ובני משפחותיהם
שלום רב נטע, אימי חולת סרטן כ 6 שנים ובחודשים האחרונים החמיר מצבה והטיפולים הכימיים לא עוזרים. היא נקלעה למצב נפשי קשה מאד המתבטא בהתקפי חרדה ודיכאון שרק כדור הרגעה מפסיק אותם ואז היא רדומה יום שלם. התחלנו לטפל אצל חנן אלרז ולמרות שיש תקוה לרפוי היא לא מצליחה להתעודד מכלום ורוב היום במצב ישיבה או שכיבה. לפני פחות משבועיים הוסיפו לה עוד חצי כדור נוגד דיכאון אך זה טרם השפיע. חשוב לציין שעד לפני חודשיים היא תפקדה מצוין והירידה בתפקוד כנראה היא הסיבה לדכאוןאך מן הסתם המצב הנפשי מחמיר עוד יותר את המצב הפיסי.אשמח לעצה.
שלום לבת הדואגת, אכן זה נשמע מדאיג. סרטן היא לא מחלה קלה, יש בה איום ממשי על החיים וגם אם יש תהליך של נסיגה או המחלה לא פעילה כרגע, עדיין פחד המוות קיים ויכול לגרום לדיכאון. אנשים מגיבים לתחושת שלהם שבדרך כלל לא משקרות, ואחת התגובות היא דיכאון. לעיתים כדורים לא ממש עוזרים, אך זה מה שהרפואה יודעת להציע. מאחר וגוף נפש הם יחידה אחת שמאוד משפיעה ומושפעת לכן כל מחלה גופנית ,במיוחד מחלה מאיימת על החיים, גורמת להתדרדרות גם במצב הנפשי. ברוב המקרים יש נטיה להסתמך רק על הטיפול הרפואי ויש ניסיון גם של המערכת הרפואית וגם של המשפחה לא לגעת בצד המרגיש. יש מספר סיבות שלא נוגעים בתחושות וברגשות: רוב השפה בין נבי האדם היא שפה ענינית , טכנית ולא רגשית ופשוט לא יודעים איך לדבר בשפה זו, נגיעה ברגש היא מפחידה, מאיימת על הצד הבריא ולכן קיימת העדפה לברוח לטיפולים ולדברים הטכנים. כל הכבוד לך על המוכנות לראות ואולי גם לגעת במקום הכואב. חולים מצפים שבני המשפחה ו/או הצוות הרפואי ישאלו שאלות או יגיבו בצורה זו או דומה לזו: , איך אני יכולה להיות בשבילך, מה היית רוצה שאני אעשה, איזה טיפול היית רוצה לקבל, יש לך זכות להחליט בכל הקשור לגופך, מה היית רוצה ממני ואולי לא נעים לך לבקש. הייתי שמחה שתשתפי אותי במה שאת חושבת או רוצה או לא רוצה. יש עוד הרבה סגנונות אבל זו הרוח. אנשים שמצבם מתדרדר רוצים להגשים, להגיע להספיק עוד משהו, אפשר לשאול אותם אם משהו שהייתה רוצה לעשות. אני מפסיקה עכשיו כי אני מרגיה קצת עומס. במידה ותרצי להמשיר את הקשר, אני באתר מידי יום כל טוב בהצלחה נטע מוזר
תודה רבה על תשובתך. כאשר שואלים אותה כעצתך היא עונה תשובות כמו: אני רוצה שתעזבו אותי בשקט ותיתנו לי למות. אז אנחנו מרגישים שכל מאמצינו לשא וזה מוציא את כל האמונה והתקוה גם מאיתנו.גם אני וגם אחותי מותשות עיקר המצב המנטלי. גופנית מצבה יחסית טוב אבל המצב הנפשי מדרדרד אותו. האם אין בכל זאת כדור נוגד דיכאון חזק יותר מציפרלקס? תודה ושנה טובה
שמי נדב ואני חולה בסרטן מזה כשנתיים. קראתי את השרשור שלכן ורציתי לומר לך כמה מילים. ההתמודדות עם המחלה היא מורכבת מאין כמוהה. הגדרתי פעם את ההרגשה שביום בו מספרים לך שאתה חולה, "מלאך המוות" מתיישב על הכתף שלך ומלווה אותך לאורך כל התהליך. המחשבות על המוות הן בלתי נמנעות, בעיקר בתקופות הפחות טובות, וגם בטובות יותר. אבל נוכחתי לדעת עם הזמן שישנם המון כלים העומדים לרשותנו ועלינו פשוט לנצל אותם עד תום. את צודקת, הדכאון הוא אחד האוייבים הגדולים שלנו בהתמודדות ולכן צריך לטפל בו. ישנם הרבה תרופות לדכאון ואם אחת לא עזרה אז עוברים לאחרת. פני לפסיכיאטר והסבירי לו את המצב, יש לו לא מעט כלים להתמודדות. ואם הוא לא משתף פעולה יותר מדי וגם זה קורה לפעמים, אז פונים לאחר. לפרוק ולדבר הוא כלי נוסף שבו רצוי מאוד להשתמש. אין תחליף לאיש מקצוע מול כל חבר או בן משפחה תומך ככל שיהיה. ישנם אנשי מקצוע שהתמחותם היא בהתמודדות בסרטן. זהו אינו טיפול פסיכולוגי שגרתי. התחילו בזה, כי ברגע בו ישנה הקלה במצב הנפשי התקווה מרימה את ראשה והופכת להיות דומיננטית. גם לנו כחולי סרטן, אם חלילה אנו מגיעים לסופנו, לא נרצה ללכת מתוך דיכאון. דיכאון הוא חושך. המצב בו את מתארת את אמא כשמצב רוחה משתפר ככל שעובר היום, זהה למה שעבר עלי. קשה לי גם להסביר לך את זה. אולי לוקח לנו יותר זמן ל"הניע" בעקבות החולשה. אולי בערב, ישנן פחות מטלות שהיינו עושים בתקופה הבריאה ואז אנחנו גם פחות מתוסכלים מחוסר היכולת. אני חושב שדבר טוב שקרה לי, הוא שכשהבנתי שההתמודדות היא ארוכת טווח, ללא תאריך יעד, והטיפול הקונבנציונאלי לא בישר נפלאות, הגדרתי לעצמי שאני "קונה זמן". קונה זמן עד לטיפול הבא שיצא. זה מקטין את הלחץ בהשגת היעד בשלמותו וזה מעניק לנו נצחונות קטנים וחשובים. כל פעם הייתי "קונה זמן" עד למאורע שצריך להגיע (חתונה של, יום הולדת של הילדים, שנה למחלה וכו'). מאחל לאמא ולך המון בשורות טובות. אם תרצי לשוחח אני פה. שנה טובה. וחג סוכות שמח.
רק היום התפניתי לבדוק את הפורום מזה שבוע שהייתי עסוקה בטיפול אנטנסיבי באימי ואני חייבת לציין שמאד התרגשתי ממכתבך ומהרצון לעודד אחרים. עם כל הכוחות שאני מגייסת להבין את אימי ברגעיה הקשים קשה לי להתמודד עם הויתור הטוטאלי שלה על חייה. מצבה הקליני אומנם לק קל אבל יציב ויש לנו תקוה גדולה בעקבות טיפול אלטרנטיבי אבל כלום לא עוזר. אותה זה לא מעודד והדיכאון משתלט עליה לחלוטין. אני באמת חושבת לפנות לפסיכיאטר אבל הנסיון שלי עם רופאים קונבנציונאלים כל כך מרחיק אותי מהם כי רובם בטוחים שאין סיכוי לצאת מהמחלה ונותנים לי הוראות להיות עם אמא "בחור השחור" ולהבין אותה. אין לנו גם הרבה זמן לנסיונות תרופתיים רבים. אמא עייפה ואיבדה את החשק לעזור לעצמה והדבר כמובן מחמיר גם את מצבה הפיזי למרות שכאמור הוא לא עד כדי כך רע.היא מחמירה אותו בחוסר תזוזה וחוסר מוכנות לעשות שום דבר שיכול להציל את חייה. אפילו את הטיפול האלטרנטיבי היא לוקחת לאחר קרבות התשה איתנו.אם יש לך שם של פסיכיאטר חיובי או תרופה ששמעת שעוזרת אשמח לשמוע תודה רבה ושבת שלום
מנהל פורום תמיכה לחולי סרטן ובני משפחותיהם
