התמודדות

שלום לאבא שלי גילו סרטן ערמונית והוא סיפר לנו על כך לפני כשבוע וחצי. הוא כמובן הרגיע אותנו ואמר "יש 75 אחוזי החלמה" או "מבין מחלות הסרטן זה נחשב להכי קל" ובאמת קראתי על זה קצת והבנתי שיש אנשים שיכולים לחיות עם זה. אבל המצב שלו בינוני והוא אמור להתחיל הקרנות בעוד כחודשיים, עכשיו הוא מתחיל לקחת את הטיפול ההורמונלי (אני אשמח אם תוכלו להגיד לי איך זה מתבטא בגוף). אני כמובן יכולה להתנחם בעובדה שהסרטן "נחשב לקל" אבל זה עדיין סרטן, עדיין יש התמודדות עם זה וסבל פיזי ונפשי. בנוסף, יש לו עבר של התקף לב והוא לוקח תרופות. קשה לי נורא עם המחשבה הזו לגביו, שהוא יצטרך לעבור את הסבל הזה, גם בגילו (74). אני פשוט לא מפסיקה לבכות... למרות שהוא ניסה להרגיע אותנו ואמר שיהיה בסדר, אתמול דיברתי איתו בטלפון והוא נשמע לי די מדוכא ופסימי למרות כל מה שאמר. הוא אמר שאין לו חשק לעשות כלום, הוא הפסיק ללכת לחדר כושר (דבר שהוא עושה הרבה שנים) למרות המלצת הרופא ונשמע די מיואש. אני מניחה שאי אפשר להמשיך שגרת חיים רגילה אחרי ידיעה כזו, אבל זה ממש מעציב אותי אני מרגישה חסרת אונים, אני לא יודעת מה לעשות.

שלום לך בת,(תשובתי מאד מאוחרת,וחבל לי על כך) כמעט תמיד,וכמעט כולם,מגיבים בבהלה גדולה כאשר פוגשים את מחלת הסרטן. חשוב מאד לדעת שכמו שאומרים תאונת דרכים ועדיין לא אמרנו כמה נפגענו,כך לגבי הסרטן,ובאמת במקרה של אבא,הרופאים מדווחים על סכויים טובים מאד להרפא. למרות זאת קל להבין שאבא שלך נפגש פעם ראשונה עם מחלה,ועובר לעסוק יותר בבריאות מאשר בחדר כושר,ייתכן גם שהוא מרגיש יותר עייף מהטפול,או מדוכדך מהשנוי שחל בחייו. כל אלה הן תגובות למצבי חיים נורמליים. רוב בני האדם כשהם מתקדמים בגילם,פוגשים מחלה כזו או אחרת,ירידה בתפקודים הפיזיים ,הסתגלות לשנוי ביכולת הרכוז ועוד. אני מבינה שקשה לך ללוות את אבא המשתנה,וממליצה לשמור על כל שגרות החיים האפשריות. כשאת חשה חסרת אונים,נסי להמשיך להיות לצידו בכל הדברים שעשיתם יחד עד היום,כל השאר ייעשה ע"י אבא והרופאים,וכמה שהחיים מאפשרים. זכרי,ללוות הורים שמתבגרים זו משימה התפתחותית של כולנו,והיא דומה למשימה של הורינו לגדל אותנו,גם אם לפעמים הם חסרי אונים. מוזמנת לכתוב לי עוד,מבטיחה להתייחס יותר מהר.