מחשד לעקרות עד הפיכתי לאם

שלום חברות! מישהי מכן בקשה לקרא את סיפורי, החלטתי לפרט את כולו אולי ימצאו בו נקודות אור לעודד את מי כאן שזקוק לעידוד. הסיפור מתחיל בהיותי רווקה באמצע שנות העשרים לחייה. באותה תקופה כבר מספר שנים התנזרתי ממין, לכן ברור שלא נזקקתי לגלולות, אבל לפני כן הייתי נערה חסרת אחריות ולא נזהרתי בשום דרך, ובכל זאת ... מעולם לא הסתבכתי. לאורך כל השנים, מהוסת הראשונה, בגיל 13, ועד לאותו יום המחזורים שלי היו לא סדירים, סבלתי מהשמנה ומשיעור יתר. החלטתי לפנות לגניקולוג שלי כדי לטפל בבעיות ההורמונליות ולשאול אותו אם יש חשש שאני עקרה. לגבי העקרות תשובת הגניקולוג הייתה פשוטה: "אני לא יכול לחתום לך, אבל אני כמעט בטוח שאת לא עקרה. מה שכן, נראה לי שללא טיפולים לא תהרי אף פעם ועם טיפולים זה ילך לך מהר ובקלות". תזכרו ציטוט זה, יש לו חשיבות בהמשך. בקשר לבעיותי נשלחתי למכון האנדוקרינולוגי באסף הרופא ושם קבלתי כדורים אותם נטלתי במשך שנים והשפעתם נכרה גם שנים לאחר שהפסקתי איתם. בינתיים חלפו השנים ואני עברתי את גיל 30 ואף יותר ופתאום שוב המחזור איבד את סדירותו. החלטתי הפעם להסדירו באמצעות גלולות ולחזור לחיי מין יותר פעילים. כך לשנים בודדות חייתי חיי רווקה פנויה בת 30 פלוס ואז הכרתי את מי שהיום הוא בעלי. ... המשך בהודעה הבאה ...

מיד כשהכרנו החלטנו להנשא ועברנו לגור יחד. ברשותי היו עוד חפיסה וחצי של גלולות, החלטנו לסיים אותן ולהתחיל לנסות להרות עוד לפני החתונה. נשאנו 8 חודשים לאחר שהכרנו, פחות מחודש לפני שמלאו לי 35, וכמובן עדיין לא הריתי. לאחר החתונה המשכנו לנסות ותשעה חודשים לאחר שהתחלנו לנסות נשלחנו לבדיקות במכונים לפריון האשה ולפריון הגבר באסף הרופא. עברנו את כל הבדיקות הנדרשות ואז הוחלט שנעשה מחזור אחד של איקקלומין + כוריגון + שתי הזרעות. הצפי מראש היה שזה יהיה נסיון לפרוטוקול בלבד ולא נצליח בו, ושמיד אחרי נסיון יחיד כזה נעבור ל-IVF. כך היה ... ההזרעה אכן נכשלה. כמתוכנן עברנו ל-IVF. מחזור טיפולים ראשון, נשאבו 6 ביציות, הופרו 4 והוחזרו 3 (הרביעי הושמד כי היה גרוע). אם לסמוך על התחושות שלי, ואף רופא לא טוען שאי אפשר לסמוך, הייתה השרשה אבל ההריון נכשל מספר ימים אח"כ. עברנו למחזור טיפולים שני. נשאבו 8 ביציות, הופרו 4 וכולם הוחזרו. בשבוע 6 נצפו 3 שקי הריון, בשבוע 8 נצפו 3 עוברים עם דופק, אבל אחד במצב רע. כעבור יומיים היה לי דימום והתברר שהעובר שהיה במצב רע מת. שבוע עשירי, שוב דימום ומת עוד עובר. ההריון נמשך עם עוברית יחידה עד סוף שבוע 41. כל הבדיקות היו תקינות פרט לחשד למום לבבי. בשבוע 41 נעשה לי סטריפינג (הרחבת פתיחת צוואר הרחם ע"י הרופא) 3 פעמים ולאחר הפעם השלישית נשלחתי לחדר לידה. כעבור מספר שעות של ציפייה, בצעו בי פקיעת קרומים. סיפור לידת בתי הבכורה בהודעה הבאה ...

בחצות עשו את פקיעת הקרומים. לפני הפקיעה הייתי עם: פתיחה של 3 ס"מ, מחיקה כלשהי (לא זכור לי כמה), צוואר קדמי וראש נמוך; לא היו לי צירים של ממש. לאחר פקיעת הקרומים התחילו צירים ממשיים, בשעה רבע לאחת כבר הצעקות שלי העמידו את כל בית החולים על הרגליים. אז הכינו אותי לאפידורל ובשעה אחת כבר הייתי תחת השפעת האפידורל והכל נרגע ואני אפילו נרדמתי. תוך שאני ישנה באו מידי פעם המילדות ואני אפילו לא חשתי שהן בדקו אותי. בשעה 4 כבר הייתי עם פתיחה של 7 ס"מ, בשעה 5 - 9 ס"מ ובשעה רבע ל-6 פתיחה מלאה. עוד קצת מנוחה ואז שלב הלחיצות ... בשעה 7 ו-50 בבוקר היא הונחה על בטני הילדה הנפלאה שלי. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בה חיבקתי אותה בעודה בחיים. בבדיקת האפגר נתגלתה מצוקה נשימתית והיא הובהלה לטיפול נמרץ שם היא שהתה עשרה ימים עד שנפטרה. הכאב גדול, אבל אנחנו עדיין צעירים (יחסית), האם בגלל האסון עלינו להרים ידיים? חס וחלילה, בתמיכת צוות בית החולים, המשפחה וחברים, ובעיקר בתמיכה הדדית שלנו זה בזו וזו בזה, החלטנו להתגבר על הכאב ולצעוד קדימה. עשינו את כל הניתן כדי לא להשבר, בצענו את כל הבדיקות שדרשו מאתנו, וחזרנו לטיפולים. על המשך הדרך בהודעה הבאה ...