אמא דחויה

ביתי בת שנתיים ושמונה חודשים, מקשה עלי מאוד. כאשר היא בוכה בלילות היא לא מאפשרת לי להתקרב אליה, אלא דורשת את אביה בבכי ובזעקות שבר, כאשר אני מסבירה לה שאבא ישן ושבאתי לעזור לה, היא משתוללת במיטה ואם אני לא מסתלקת מייד מהחדר היא בועטת בי ודוחפת אותי בצרחות נוראיות. אני חוזרת למיטתי מושפלת ומתוסכלת מכך שביתי האהובה שבמשך היום לא עוזבת אותי לרגע ואנחנו קשורות אחת אל השניה באהבה עזה, לא מוכנה שאתקרב אליה בשעות הלילה. יש לציין כי מאז שהייתה בת כשנה ועד לגיל שנה ושמונה חודשים, היא סבלה מהתקפי זעם ליליים, וכך הייתי מוצאת את עצמי יושבת איתה באמצע הלילה בכל לילה בין 15 דק ל-30 דק, בסבלנות רבה עד אשר יעבור זעם, כאשר הייתי מתקרבת למיטתה ומנסה להרים אותה היא הייתה משתוללת (גם אז היא לא הרשתה לי להתקרב, ע"י מכות בעיטות וכו') עד שלילה אחד היא כמעט נפלה לי מהידיים ואז התחלתי לשבת איתה על השטיח בחדרה ולתת לה להסתובב בחדר בוכיה, עד שהייתה מפסיקה מאליה,ואז בזהירות רבה הייתי מושכת אותה אלי מרגיעה אותה ומניחה אותה במיטתה. כך בכל לילה. בתקופה הנוכחית ההתנהגות הזאת קורית בזמן השינה למשל גם כאשר היא נרדמת באוטו ואני באה להוציא אותה מהאוטו למיטה היא מתחילה להשתולל ולהתפתל, היא לא אומרת מה היא רוצה ולמה היא משתוללת היא פשוט צורחת בלי הפסקה, ואז אחרי דקות ארוכות היא קובעת שהיא רוצה את אבא ושאמא לא תיגע בה. אני לא תמיד מוותרת כי לא תמיד אפשר "לספק" את דרישותיה אבל אני משלמת על כך מחיר יקר מאוד של תסכול ועצב מאוד גדול על כך. על אף שהפניה שלי נראית אולי ארוכה מאוד, הדברים המפורטים כאן הם רק קצה המזלג. אנא עזרי לי כך שאפסיק להרגיש שאני אמא דחויה!

אמא יקרה, אין לך סיבה להרגיש דחויה. חבל על כאב הלב שלך, והפגיעה הקשה שאת חווה. אינני יודעת בדיוק מה מציק לילדה בלילות, ולמה היא סוערת. יתכן שקשה לה במעברים, אולי משהו כואב לב. את זה צריך לברר, גם רפואית, ואם יש צורך להתיעץ עם פסיכולוג התפתחותי שזו מומחיותו. לברר למשל אם ההתפרצויות הללו בשליטה, או שיש משהו מעבר לכך. אבל ללא קשר, הילדה מפתחת דפוסים שתלטניים ואלימים, שחייבים להפסק. עם כל הכבוד לה היא לא אמורה לנהל את הענינים בבית. היא מגבירה את התקפי הזעם כי היא רואה שזה מצליח לה, רוב הזמן לפחות. חשוב מאוד שהיא תקבל מסר חד משמעי ממך, וגם מבעלך, שהיא לא מחליטה מי בא אליה בלילה. שאם זה אבא- טוב, ואם באה אמא אז היא חייבת לשתף איתך פעולה. אין לה אפשרות אחרת. עצתי לך, שלא תתעסקי בלילה בעניני אהבה, את צריכה את כל כוחותיך (ושוב, גם של בעלך) להביא אותה חזרה למיטה ולישון. תהיי מאוד ענינית ותקיפה, אל תפתחי שיחות, אל תנסי להיות נחמדה (גם לא 'לא נחמדה') ותזכרי את המטה- שתחזור לישון. אני משערת שמספר שבועות כאלו, של נחישות הורית, בנוסף לברור פיזיולוגי ונפשי אם נדרש- יביאו לשיפור. אבל הכי חשוב- אל תטילי ספק באהבת ביתך, ובו בזמן אל תחוסי עליה בשם האהבה ובגלל זה לא תשימי לה גבולות. אל תישברי, שימרי את כוחותיך למשימה. אם בא לך לקרא עוד על תחושות של ילדים כלפי הוריהם את יכולה לקרא בספרי 'תקשיבו לי רגע! שאלות של הורים-תשובות של ילדים' שם יש התיחסות גם לסוגיה המטרידה אותך. מקווה שדברי מדברים אליך. עדכני אותי, ואמשיך להגיב על פי הצורך. בהצלחה, חלי ברק