התאפקות מכוונת

שלום בתי בת שנה ועשר, גמולה מטיטולים מגיל שנה וחצי. היא מבינה שמתן צואה כרוך לעיתים בכאב, ולכן היא בוחרת שלא להתאמץ אלא להתאפק כמה שיותר. ההתאפקות כמובן מייסרת אותה (ואותי). אני לצערי לא תרמתי הרבה בנסיונותי לשכנע אותה לדחוף החוצה את הצואה, הפעלתי עליה כנראה לחץ גדול מידי - והיא נגדי בעניין זה. בגן שלה יחד עם הגננת היא מוכנה יותר לשתף פעולה, מה שמביא למצב שבסופי-שבוע היא עסוקה בלהתאפק ולכאוב. את המילים: שירותים / סיר / רוצה / קקי - היא מחרימה ולא מוכנה לשמוע, לעיתים אחרי יומיים של התאפקות מכוונת זה מסתיים בכך שבמהלך משחק או פעילות, הגוף מתגבר על רצונותיה והיא עושה בתחתונים תוך כדיי צעקה ומאמץ גדול. מה אוכל לעשות בנידון?

מיקי, אני מרגישה את האשמה שלך, שאת דחפת את בתך למצבה הבעייתי כיום. שלחצת עליה יותר מידי, ולכן זה תקוע בבית, ומתקדם יפה בגן. אולי עשית טעויות, זה קורה לכולנו. אבל אני חושבת שהמצב בעייתי כיום אולי מסיבה נוספת. נשמע שבתך עושה איתך מאבק כוח, היא מתאפקת, ויודעת כמה זה מכאיב לך לראות אותה כואבת. את מפחדת להכאיב לה יותר ולא יודעת מה לעשות. את מגיעה לחוסר אונים. ולכן דברים תקועים עכשיו. תרתי משמע תקועים ולא מצליחים להתקדם. כשקראתי את דבריך חשבתי שלא ברור לי למה בתך מרגישה שעשיית צואה זה משהו כואב, האם יש משהו שמפריע לה? זו רק ההתאפקות או יש משהו נוסף? אולי כדאי לבדוק. עשיית צואה לא אמורה להיות כה כואבת... אני הייתי ממליצה לך ללכת להתייעץ גם עם רופא משפחה וגם עם פסיכולוג התפתחותי שידריך אותך באופן שיטתי איך לצאת מהדפוס שנתקעתם בו. שיחפשו יחד איתך דרכים נוספות מלבד לחץ או ויתור.היא לא אמורה להתאפק יומיים בבית. כשיתמכו בך תוכלי לתמוך בך. את יכולה לחפש את המענה אצל מומחי קופת חולים, ביחידות להתפתחות הילד. בהצלחה, ואני כאן לעדכון, חלי

תודה רבה על תשובתך, ועל הבנתך לגבי מצבי בצורה מדוייקת. אברר על "יחידות להתפתחות הילד" כפי שהצעת. מיקי.