אובדן של סבתא יקרה

שלום רב. שמי תמר ולפני שבועיים איבדתי באופן פתאומי את אימי היקרה שהיתה מאוד דומיננטית בחיי( הלכה לישון ולא התעוררה). יש לי שני ילדים: הבן בן 13 והבת בת 8.5. במהלך החגים והרבה מהשבתות היא היתה אצלנו, ובקטנותם היא שמרה עליהם כשאני הלכתי לעבודה. אין ספק שהילדים קבלו את מותה הפתאומי בהלם מוחלט. אולם תגובותיהם מאוד שונות. בעוד שהילדה בכתה וצרחה שעות, והיום היא נרגעה הרי שהילד (שאגב, אימי חיכתה לבר מצווה שלו בעוד חודשיים בקוצר רוח והבטיחה לו המון מתנות) מסתגר בתוך עצמו ואסור כמעט להזכיר את סבתא או או מותה לידו. כולם יודעים, ובמיוחד הוא, שהוא היה הנכד האהוב והיקר לה מכל. בשיחה איתו השבוע הוא הראה לי תמונה בפלאפון שצילם אותה כשהתארחה אצלנו ואפילו לא ידעתי על קיומה. הוא הסביר ש"לא יעזור לי אם אדבר עליה וזה רק יעשה אותי עצוב". ניסיתי להמשיך ולהסביר שזה בסדר להיות עצובים, אבל הוא כמעט פרץ בבכי והלך לישון (הוא ממש החזיק את הבכי). הוא לא מוכן לשמוע על פסיכולוגית, וכשהוא רואה אותי בוכה-הוא מיד נכנס ללחץ ומרגיע אותי במילים "די, שקט". מה עושים ואיך אני יכולה לעזור לו? מדובר אגב בילד חכם ומצטיין. בתודה, תמר

תמר, משתתפת מכל ליבי באובדנך, אני רק יכולה לשער כמה זה כואב... ואת לא יכולה להיות לגמרי פנויה לכאב שלך, כשאת דואגת ומרגישה אחראית לילדים. אני חושבת שאת פועלת מצוין, ותמשיכי ללכת 'צעד אחרי' התגובות שלהם. הילדה בכתה, ואולי עוד תבכה- תהיי איתה. הילד מנסה לשלוט ברגשות, תמשיכי לומר לו שמותר לבכות, המשיכי לבכות כמה שמתאים לך, ואל תתני לו להשתיק אותך. אין עוד טעם לדחוף אותו לפסיכולוג, עבר זמן קצר מידי. אם עוד מספר שבועות תמשיכי להיות מודאגת מההתנהגות שלו, צריך יהיה לחשוב שוב. אל תלחיצי אותו, וגם לא את עצמך. יש זמן... אם את רוצה לקרא עוד על שיחות כאלו אחרי אובדן, יש פרק בספרי 'בגובה העיניים' על הנושא, אולי גם יעזור. אני איתך, אם צריך המשך, חלי