זקוקה להכוונה - דיכאון

שלום, איני יודעת לתאר דברים בקצרה, מתנצלת על כך מראש, אנסה ככל הניתן. רקע: בת 27, רווקה, עובדת בעבודה רצינית מספר שנים, באה מרגע קשה מאוד, מטופלת (בערך) תרופתית (נגד דיכאון) כ8 שנים, לא מטופלת אצל פסיכולוג וגם לא הייתי. לאורך השנים החלפתי מספר פעמים את התרופות בגלל חוסר התאמה, חוסר השפעה וסיבות נוספות, מצאתי שהתרופות עוזרות לייצב את החרדות, מונעות "התפרצויות" עצב ואפילו כעס לרוב, ואפשר לאמר מקלות מעט על הסבל שלי אך לא X לא גורמות לי להרגיש פחות עצובה, לחשוב פחות על הרצון למות, להרגיש פחות מיואשת ופחות מפוחדת, בקצרה לא באמת עוזרות. אני יודעת ובטוחה שאולי יחד עם טיפול פסיכולוגי המצב יכל להיות יותר טוב אך לא היה ואין באפשרותי לפנות לאיש מקצוע בתחום מסיבות שונות (מעדיפה לא לציין בפורום הפתוח). כרגע, אני מוצאת את עצמי באותו המצב הנפשי בו הייתי לפני שנים, באותו הייאוש, אותה החרדה, אותו העצב הבלתי נסבל, אותה המחשבה על מוות כמה פעמים ביום, מוצאת את עצמי לבד לחלוטין, ללא איש לו אוכל לספר אפילו חלקיק ממה שעובר עלי, ללא חברות קרובות כי אני לא יכולה לתת להן את מה שהן מבקשות (מה לעשות הן נהנות בפאב ואני אחרי 20 דקות נכנסת לדיכאון מלראות את כל האנשים השמחים), בקצרה לבד לחלוטין. מעדיפה להיות בבית בזמן החופשי כי אין כוחות נפשיים לדבר. כל יום בו אני זוחלת מהמיטה ונותנת את ה110 אחוז בעבודה אני מרגישה גאה בעצמי אבל זה נשאר ביני לבין עצמי כי אף אחד לא יודע שום דבר עלי... וכמה כוח אני צריכה כדי לבצע את הפעולות שלאנשים אחרים נראות כל כך פשוטות (לנשום לדוגמא). אני נעלבת מכל מילה לא נכונה, לוקחת ללב כל הערה, לא מסוגלת "לא להתייחס" ולשכוח כמו שאחרים עושים ואומרים לי לעשות, כאילו מחפשת סיבות למה שיהיה לי רע. הבוסים מאוד מעריכים אותי אבל כמובן אף אחד מהם לא יודע כמה רע לי באמת ולא הייתי רוצה שידעו. להבין את מה שעובר עלי ואת מה שאני חשה זה אומר לחוות את זה ולא הייתי רוצה שמישהו יחווה תחושות כאלה. אני נואשת לעזרה ולא יודעת לאן לפנות, ממי לבקש, הסיפור שלי ארוך, מסורבל ומזעזע מדי ואיני יודעת לספר אותו כי לא באמת ניסיתי, כי לא באמת היה למי. אין אדם אחד איתו הייתי אמיתית. תחושבת הדיכאון והפחד והחרדה רק מתעצמות והמחשבה על מוות הפכה כבר להרגל. אנא כוונו אותי, איך לשנות את עצמי, איך לגרום לכך שלא יהיה לי אכפת, כמעט השלמתי עם זה ש"רגילה" אני לא אהייה, שאני שבורה, המעט שנשאר לי זה לקוות שאיכשהו אוכל לגרום לכך שלא יהיה לי אכפת... אבל אני לא מצליחה... אני זקוקה לזה כדי להמשיך לשרוד... אחרת לא אוכל.. אני זקוקה לעזרה... אם צריך להתחנן אני אתחנן אבל אני לא יודעת למי... אני כבר לא מרגישה שאני על הסף... אני יודעת שאני שם... חוששת לקחת עוד צעד קדימה ולא יודעת כיצד לקחת צעד אחורה. כמובן שלא הצלחתי להעביר חצי ממה שניתי אבל מאוד אודה לכם באם תוכלו לכוון אותי, אפילו מעט...

שלום רב, הייתי שוקל לפנות לקליניקה שיש בה גם פסיכיאטרים וגם פסיכולוגים, השילוב בניהם צריך לעשות את העבודה, לפחות טוב יותר ממה שאת מתארת כעת. בברכה, ד"ר אילן טל