המשכיות... - ?
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה - ייעוץ והכוונה
לפני 15 שנה התחלתי לסבול באופן כרוני מתחושות שונות של חרדה (רעד, דופק, תחושות של דריאליזציה, כאבים שונים, נשימה קשה, והרשימה ארוכה...), ומאז חיי הם סיוט מתמשך. תוך כמה שנים מאז שהתחילו החרדות גם הדיכאון נכנס לחבילה. לאחר כמה שנים לא מטופלות התחלתי עם טיפול פסיכולוגי וכדורים אבל ההטבה לא מספקת בכלל. אני סובלת סובלת סובלת כמעט כל הזמן (גם בלילות). במאמץ-על הצלחתי לחיות חיים כאילו-נורמלים (אוניברסיטה, עבודה...), אבל לא באמת נורמלים. בן אדם נורמלי לא מעביר את חיו בלשרוד. היום הייתי בוחרת להפסיק לחיות בשלב בו החיים עוד היו סבירים ולהפסיד ("להפסיד"?) את 15 השנים האחרונות (אני בוכה כשאני כותבת את זה). היה נכון עבורי במצב כזה להתאבד. אבל אני לא עושה את זה מ-2 סיבות, האחת היא הפגיעה במשפחה (אני אהרוס את חייהם אם אעשה את זה) והשנייה- הסיכוי המזערי לחוות אושר בחיי ואיזושהי תחושה של מימוש וסיפוק. תחושה שזה מגיע לי ואסור לי לוותר עד שזה יקרה, קשה לי להשלים עם זה שזה יגמר כטרגדיה. אני היום בת 30, מלכתחילה הייתי רוצה להקים משפחה. הייתי רוצה אהבה וילדים. ילדים עשויים להביא לי אושר (מאד אוהבת ילדים). אני יכולה לחוות דרכם אולי תחושה של תיקון. הפוטנציאל שלי, של הכשרונות והאישיות שלי, כמעט ולא מומש בגלל החרדה הארורה הזאת, אולי אוכל להעביר הלאה את אותו פוטנציאל ולהביא אותו לידי מימוש... אבל אני נמנעת. אני מפחדת פחד נורא שצעד כזה יהיה הבאת אומללות נוספת לעולם. מה הפוטנציאל של ילד שמקבל את הגנים שלי (שהביאו אותי לאן שהביאו), ובנוסף- מקבל אמא לא יציבה, שמאד תשתדל אבל היא גם מאד מוגבלת, מה הפוטנציאל שלו להיות ילד שמח? מה הסיכוי שלי להביא משפחה מאושרת? אני בוכה. כל כך הייתי רוצה. אני כמעט-יודעת שזה חסר סיכוי. הדבר האחרון שאני רוצה זה להביא סבל לעולם. מה נכון לעשות במצבי?...
שלום רב, שאלות לא פשוטות.... אבל אנסה לענות כמיטב יכולתי. הסיכוי לילד לסבול מהפרעת חרדה ודיכאון כאשר ההורה חולה גבוה בערך פי 2 מבאוכלוסיה הכללית, כך שמדובר על 20-30 אחוזי סיכון. כלומר- רוב הסיכויים הם שהילד יהיה בריא ומאושר. אבל נראה לי שלפני שאת מנסה להפנות אנרגיות לטיפול בעוד אדם (ילדך בעתיד), כדאי לבחון את כל האפשרויות לאזן את מצבך. החל מנסיון להחליף טיפול תרופתי, להגיע לטיפול פסיכולוגי חדש (אם הפסקת את הישן), לשקול טיפול קבוצתי (נראה לי כאפשרות שמאד יכולה להתאים לך). כך או כך- המון הצלחה.