לא יודעת מה לעשות..

טוב, אני לא יודעת מאיפה להתחיל אבל בעיקרון אני חושבת שאני בדיכאון. הדבר הכי עקרוני הוא שאני לא יודעת מה לעשות בנידון. אני כל כך עייפה ונמאס לי מהכל. לפעמים אני חושבת שזאת סתם תקופה רעה אבל תקופות אמורות לעבור, לא כך? לא עובר יום שבו אני לא בוכה, אם זה בגלל ההורים שלי או בגלל אח שלי. בעיקרון כל דבר קטן גורם לי לבכות, וזה בגלל שלפי דעתי שום דבר לא מסתדר לי בחיים. אח שלי צעיר ממני בחודשיים (16) והוא בעצם שולט בחיי ואם אני לא רוצה להקשיב לו אז הוא משתמש באמצעים פיזים (מכות, שיברת חפצים וכו'). הדאגה שלי הוא שיום אחד הוא יהרוג אותי, אז בעצם אני גרה בבית עם בנאדם שאני כל כך פוחדת ממנו והבית אמור להיות המקום היחיד בו אני אמורה להרגיש בטוחה וזה לא קורה. אבא שלי בכלל לא מתייחס לבעיות שלי עם אח שלי, הוא לא מודע לקיומן, הוא תמיד מוציא עליי את כל התיסכול שלו והעצבים. זה כל כך כואב כשאין מישהו שמבין. ואמא אומרת שאני צריכה להיות חזקה אבל כמה כבר אפשר להחזיק את עצמך, אני לא מדברת על תקופת זמן של שנה אלא של 4 שנים. אף פעם לא דיברתי עם מישהו, תמיד רציתי לספר אבל לא העזתי הרגשתי שזה מוריד מהכבוד העצמי שלי אבל אני מרגישה שגם ככה איבדתי אותו. אני פשוט לא יודעת מה לעשות...

שלום רב, צר לי על התשובה המאוחרת. מכתבך מאד נגע לליבי. אני שומע שאת חוששת לשתף אחרים בסיפורך. בעיני, לספר זה כוח. לשתוק זה הרבה פעמים מתוך פחד ולא מתוך כוח. פחד שיצחקו עליך, פחד שיזלזלו בך, פחד לאבד את הכבוד שלך. אבל את לא אשמה בשום דבר, כך שאין כאן כבוד שיכול ללכת לאיבוד. הכבוד יכול ללכת לאיבוד כאשר את חושפת חולשות שלך. אבל זה לא חולשה. בטח לא שלך. אולי של אחיך שאין לו די רוחב לב לאפשר לך מרחב. אולי של אביך שלא מוצא בתוכו את הכוחות להיות קשוב לבתו שסובלת. אולי חולשה של אימך שבמקום לעזור באמת רק אומרת "תהיי חזקה". אז אל תשאירי את זה בפנים. תספרי. ליועצת בבי"ס. לחברה טובה. בפורומים באינטרנט. ככל שתוכלי לחלוק את זה עם עוד אנשים זה רק יחזק אותך. מגיעים לך חיים טובים יותר. אל תוותרי על זה. אשמח אם תוכלי לשתף קצת יותר במה שעובר עליך.