שאלה

אני בחורה שעברה כל מיני דברים בחיים, כמו התעללות מינית פיזית ונפשית כל הילדות, והיום אני כבר אדם מבוגר. הייתי בטיפול פסיכולוגי, ולא הסכמתי ללכת לבדיקה פסיכיאטרית. כל משך הטיפול היה לי וויכוח עם המטפל שלי לגבי זה. רציתי לשאול, מכיוון שהטיפול הסתיים גם בוויכוח לגבי זה, אני מתפקדת, אני קמה כל בוקר, פעילה, עושה ספורט כמעט כל יום, עובדת, לומדת ומתנדבת בקהילה. כל יום אצלי מגוון ומעניין בשבילי וזה בסדר בשבילי. ה'נפילות' אצלי קורות כשאני נתקלת במי שפגע בי ובהוריי, אבל מלבד זאת כשאני פעילה ועם אנשים בד"כ די טוב לי. בנוסף אני פניתי לטיפולים של רפואה משלימה דרך הקופ"ח, ובדרך הזאת שיניתי הרגלי אכילה ואני מקבלת טיפול בדיקור סיני, שקשור גם לגוף וגם לנפש, מה שנקרא חיזוק ואיזון הגוף וגם להרגעה. רציתי לשאול האם אני כמי שרואה את עצמי מתפקדת ומסתדרת עם החיים, והצלחתי בדרכים שלי להתגבר על רגעים שקשה לי האם בכל זאת תציע לי לקחת תרופות פסיכיאטריות? אני יודעת שלפעמים יש לי פחדים וחרדות אבל מדובר בדברים שבאמצעות שיחה עם מישהו שאפשר לדבר איתו אז זה נפתר, כל מיני נגיד שאלות פילוסופיות קיומיות, שדרך שיחות אני יודעת שזה עוזר לי ואני גם לא כל היום חושבת על זה, בעבר כן, היום כשאני עסוקה הראש כבר לא חושב על זה כל הזמן. יש לי המון המון כעס על העולם, וכל הזמן מחשבה פאסימית מתוך דיעה שנגיד: יש הרבה אנשים רעים בעולם, והכל יכול לקרות. אני תמיד יודעת שהכל יכול לקרות, אבל אני מחזיקה מעמד בדרכי שלי, ואני לא רוצה לקחת שום תרופה שתשקיטלי את המחשבות האלו. תמיד כשהיו פוגעים בי כילדה שנאתי את הבהלה, ואז פשוט לימדתי את עצמי שהכל יכול לקרות וכך הפסקתי להיבהל. אני יודעת שזה לא מחשבה בריאה, אבל אני לא רוצה לוותר על זה. מה דעתך? מה היית מייעץ לי? מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.

שלום רב, דוקא הסברת את עצמך מצויין. תרופות פסיכיאטריות יכולות לתת מענה למצבי חרדה ודיכאון מתמשכים. לפי מה שתארת- זה לא המצב שלך. גם מי שסובל מארועים חוזרים של חרדה בתכיפות גבוהה יכול להנות מטיפול תרופתי. אבל בסוף בסוף זו צריכה להיות בחירה שלך. רק את יודעת עד כמה זה מפריע לך. אני לכשלעצמי לא מוצא שום אידאולוגיה בסבל- וגורס שאם תרופות יכולות לעזור, ואפילו במעט- אז למה לא. אבל אם יש לך התנגדות פנימית כל כך גדולה- אין שום הכרח לקחת טיפול תרופתי. שיהיה לך רק טוב.