ריקנות,חוסר איכפתיות ומוטיבציה

בערך מגיל 12(אני עכשיו בת 18) אני תמיד דואגת להעמיד פנים שאני ממש אכפתית כלפי הסביבה ושאני דואגת לידידיי ולמשפחתי. האמת היא שאיני מחשיבה אף אחד מידידיי כידיד אמיתי ושלא ממש אכפת לי ממשפחתי. אני נוהגת להעמיד פנים שאכפת לי על מנת שלא יטרידו אותי בשאלות שנובטות כביכול מתוך דאגה. איני אוהבת להתרועע עם אנשים ולצאת לבלות והרעיון של פשוט לשכב על המיטה הרבה יותר קורץ לי. אני נמנעת מלהתחייב מכיוון שאני יודעת שבדרך כלל אני אסוג מההתחייבות עקב חוסר עניין ברעיון או בדרישה, אפילו לבית הספר הייתי מגיעה פעם בשבועיים רק מכיוון שלא היו בי הרצון והמוטיבציה ללכת, וזאת מתוך הידיעה העצמית שאין לי צורך ללכת לבית הספר על מנת לעבור את הבגרויות. צורת חשיבה זו לא באה מתוך ארוגנטיות אלא כי ידעתי שזוהי ממש עובדה (ואכן עברתי את כל הבגרויות בציונים גבוהים). יש בי חוסר מוטיבציה לעשות כל דבר שאני יודעת שאני אכן אצליח לממש ולכן אני לא טורחת. חוסר האכפתיות שלי מופנה כלפי הסובבים אותי וגם כלפיי. לא אכפת לי מה יקרה לי בעתיד או מה קרה לי בעבר, אפילו אם התרחש הרגע. בעבר גם פגעתי בעצמי בצורה פיזית וגם שקלתי לנסות ולהתאבד רק משום שהרעיון של "חיים" מצטייר לי כחסר תועלת. לעתים קרובות אני מרגישה תחושת ריקנות ובתקופות אלו גם אם מדברים אליי אני פשוט ממשיכה בשלי (שבתקופות אלו, כולל שכיבה על המיטה, בהייה וחוסר מחשבה במשך שעות, או במקרה שאני מחוץ לבית פטות התעלמות טוטאלית מכל מה שסביבי) כמספר אנשים אמרו לי שכל זה יעבור והסיבה היחידה שאני כך היא מכיוון שעוד לא התבגרתי. האם זו הסיבה? האם יש דרך לעודד את המוטיבציה? אמרו לי שאם אנסה דברים חדשים זה יעזור אבל אני עדיין לא מתעניינת בדבר. מה אני יכולה ועליי לעשות?

מור שלום, אני לא בטוח שזה רק גיל ההתבגרות. זה נשמע לי ממושך מידי וקשה מידי. בתחושה שלי (אני יכול להסתמך יתר על תחושה כי לא בוצע כאן איבחון כמו שצריך) זהו מעין דיכאון קיומי אותו רואים לפעמים בבני נוער. האינטיליגנציה שלך לא עוזרת לך בקטע הזה, אולי אפילו מפריעה. בצבא נהוג לומר "אין שכל- אין דאגות". אצלך זה בדיוק להפך. העניין הוא שאם לא מטפלים בזה זה עלול להפוך למשהו כרוני, לא תמיד בעוצמה מלאה, אבל על "אש קטנה". אז מה עושים? ראשית נראה לי נכון לפנות ליעוץ מקצועי. פסיכולוג או פסיכיאטר, עדיף כזה המתמחה בטיפול בבני נוער. במקביל נראה לי שמאד יכולה לעזור לך פעילות התנדבותית. לא חשוב במה, רק שזה יהיה משהו שאת מסוגלת להתחבר אליו. זה יכול להיות עזרה בלימודים לילדים צעירים יותר, סיוע לנזקקים (ישנן המון עמותות), טיפול בבעלי חיים, עמותה אקולוגית כלשהי- כל דבר שאת יכולה להתחבר אליו. מומלץ מאד שזה יכלול קשר עם אנשים או בעלי חיים, ולא רק פעילות מול מחשב/ טלפון. את יכולה לחפש גם ב'גוגל' תחת 'התנדבות'. אני משוכנע שיש לך המון מה לתת, ואחת הבעיות שכיום כל האנרגיות הללו לא מנותבות לשום מקום והן הורסות אותך מבפנים. קצת קשה להתחיל עם זה- אבל מרגע שתתגברי על הקושי הראשוני- תסחפי לזה וזה ימלא אותך. תגלי שאין דבר שיותר ממלא מאשר לתת לאחרים ללא תמורה. שתהיה לך שנה של התחלות חדשות.