עצבות

לעופר שלום רציתי לישאול אם יכול להיות שיש אנשים שפשוט נולדים עצובים? מאז שאני זוכרת את עצמי אני תמיד עצובה אומנם יש רגעי נחת אבל לרוב תמיד יש משהו שגורם לי ליהיות עצובה . בגיל ההיתבגרות ממש ניכנסתי לדכאון ורציתי לימות אפילו ניסיתי להיתאבד אבל מאז גדלתי ואני הרבה יותר מודעת לעצמי ולמרות שאני חושבת שיש לי את החיים הכי מושלמים שיכולים להיות לאדם אני עדיין מרגישה שאין לי כלום בחיים ושכל מה שאני רוצה זה רק למות אני לא יודעת איך אפשר לשנות מצב כזה כשאתה בכלל לא חושב שיש משהו שגורם לו...?! הרי אם אני חושבת בשכל אני לא רואה שיש משהו ממש נורא בחיים שלי , יש לי מישפחה וחברים שאוהבים אותי ואני אותם אני עובדת במיקצוע שבחרתי ושאני אוהבת אני יפה וחכמה ובעצם אפשר להגיד שיש לי את כל הדברים החשובים בחיים אבל עדיין כל מה שאני מרגישה כשאני הולכת ליד כביש זה רק שבה לי ליקפוץ לתוכו

שלום רב, יש אנשים שמשחר ילדותם מלווה אותם דיכאון. בד"כ במקרים אלו חשוב לשלב טיפול תרופתי עם טיפול פסיכותרפויטי. זה לוקח זמן, אבל אפשר לשפר את המצב. לא ציינת האם כבר קיבלת איזשהו טיפול וכיצד זה השפיע?

הלכתי לטיפול אפילו שניים אבל הפסקתי את שניהם בערך אחרי מעט טיפולים לא הרגשתי שיש משהו בטיפול שמשנה משהו בחיי ואני לא מיתכוונת לשינוי דרמטי אפילו למשהו קטן ממש קטנטן אפילו סתם משהו שהיה גורם להרהר עליו אחרכך כאפשרות לשינוי בעתיד בנוסף הלכתי לפסיכיאטר אבל לא מהסיבות האלו אלא בגלל בעיות של קשב וריכוז וקיבלתי גם ריטלין וגם פריזמה אומנם יכולתי להיתרכז הרבה יותר טוב בלימודים שלי אבל בקשר להרגשה התמידית והרצון למות שום דבר מעולם לא הישתנה (האמת מעולם לא דיברתי איתו על זה ולא ציינתי בפניו דיכאון ככה שהוא גם לא ניסה לשנות משהו) כל מה שאני רוצה בחיים זה להיות קצת מאושרת אבל אני מרגישה שלא משנה מה קורה לי תמיד יש משהו שגורם לי ליראות את חיי באור פסימי במיוחד למרות שאני באמת מנסה ואומרת לעצמי שאני ממש לא צריכה ליראות ככה את הדברים אני באמת ממש מנסה להגיד לעצמי ולשכנע את עצמי אחרת אבל כניראה שאני באמת ממש עקשנית כי לא הולך לי עם עצמי ואני לא בדיוק מישתכנעת מהשיכנועים של עצמי