תפיסת מציאות

נדמה לי שאני כלוא בתוך עולם לוגי (בנאדם הגיוני שחושב הרבה) וכל פעם משהו אחר נראה לי נכון וכך גם משתנה ההרגשה, אולי אפשר להגדיר את זה תפיסת מציאות שמשתנה. האם זה טבעי ונורמלי? האם ישנה בכלל תפיסת מציאות נכונה? האם זה לא מסוכן? האם אפשר להניח שאנשים כאלה, מחושבים הגיוניים (מעופפים מבחוץ) עברו טראומת ילדות מסוימת, למשל יחס עויין ונוטש מדמויות הוריות ולצורך השרדות פיתחו מנגון ניתוק מהסביבה והחליפו את העולם החיצוני בפנימי? האם זאת הדחקה של חרדות מהעולם הרגשי ו"כליאתו" באמצעות עולם חשיבה לוגי ? האם אדם כזה יכול "לחזור לעצמו" בלי להתרסק והאם יש מצבים שכדאי לוותר כי הסיכון גדול מדי להתמוטטות טוטאלית? מה הטיפול המומלץ "להתחבר חזרה" באופן כללי במצב כזה?

בני שלום, המנגנון שאתה מדבר עליו נקרא רציונליזציה, ונכון אמרת- זהו מנגנון המגן מחרדה פנימית ומחשש מפירוק האישיות. אמנם האישיות לא מתפרקת כל-כך מהר, אבל במקרה זה שום הסבר רציונלי לא יעזור... בהחלט ניתן לעזור לבעיה הזו ע"י טיפול פסיכותרפויטי. במסגרת הטיפול ניתן להתקדם לאט-לאט, בשליטה מלאה שלך ובקצב שלך (בד"כ מדובר בחודשים רבים ולעמים אף שנים) לעבר התנסויות חדשות, רגשיות ברובן. המטרה היא לא לשנות אותך (אי אפשר לשנות אנשים....) אלא לחשוף אותך להתנסויות חדשות, כך שיכולת הבחירה שלך כיצד להסתכל על המציאות תגדל, ויהיו לך יותר כלים להתמודד עם מצבים שונים, בניגוד להיום (כי היום תמיד ההתייחסות שלך לכל דבר היא בחינה לוגית שלו, כמעט ללא יכולת לחוש דברים). ההגיון מחייב (לדעתי) לבחון את זה בחיוב, ולנסות להגיע לפגישת הכרות לא מחייבת עם פסיכולוג, בכדי להבין קצת יותר באמצעות שיחה אישית. בהצלחה!

תודה ד"ר, תראה, אני מאמין שאין לי בכלל אישיות מתחת לחרדות, ה"אשיות" שרואים מבחוץ לדעתי דפוקה לגמרי ובכלל לא שלי, היא נבנתה על דרך השלילה, אם אני מנתח נכון את עצמי ואם זה הגיוני לדעתך? היא נבנתה אולי עקב טראומה מהורה אגרסיבי ומאיים, כנראה בנסיון תמידי "לקרוא" ולרצות אותו ואת החופש בחירה שלי לשמור ב"מחתרת"... הבעיה שהיו לי הישגים והצלחתי אבל אחרי הצבא לא הצלחתי להחליט מה אני רוצה ונתקעתי הרבה זמן בגלל המשחק הכפול אני כבר לא יודע אם אין בי שתי ישויות נפרדות.. אני כל הזמן בתחושת אנטי לחיים ועבודה שאני צריך להמשיך להיות "לא קיים" בשביל לבצע אותם ומתרחק מאד מאנשים כבר הרבה זמן (לדעתי זה כדי לנסות להמנע מהפרעה חיצונית שלהם על בחירות שלי) פשוט הולך עם נטיית הלב אבל היא מכוונת להמשך נתק וריחוק מהסביבה שמתחיל להיראות יותר ויותר כחופשה ללא תאריך סיום מוגדר אלא כדרך חיים וחיפוש עצמי.. הבעיה עם הניתוחים הלוגיים העצמיים שקשה להכריע חד משמעית מה נכון יותר ומה פחות לגבי מי אני ואיפה אני. כבר הייתי בטיפול ארוך מאד שנכשל כי כנראה הלוגיקה שלטה ובילבלה לדעתי גם אותי ואולי גם את המטפל ובדיעבד אני חושב שלא הייתי באמת נוכח שם. אני כבר לא סומך על עצמי שאדע מתי מרגיש לי נכון מול מטפל, ככה שגם אם אחפש שוב מטפל אחר מי יבטיח לי שאדע מתי אני נפתח (אני בכלל לא בטוח שיודע מה זה להפתח)? השתגעתי?