גמילה מפציעה עצמית

למומחה וחברי הפורום שלום. אני בת 26, נוטלת ציפרלקס 10 מ"ג משנה כשנתיים. את המלצה לציפרלקס קבלתי ממרפאה להפרעות אכילה, שם עזבתי באמצע הטיפול, אני ממשיכה ללא התערבות פסיכאטרית, ומקבלת מרשם מרופאת המשפחה. אומנם אני מרגישה הטבה בכל עניין החרדות ובכל מה שקשור להתקפי אכילה הנלווים, אם כי כמובן לא טוהרתי לחלוטין, ובכלל ישנן עליות ומורדות בנושא באתי להתעייץ בעניין שאותו אני תמיד ראיתי שולי עד אשר... מאז הילדות היה לי הרגל (קצת דוחה וקצת מזוכסיטי) של פציעה עצמית האופן המקורי ועד היום זה גירוד עד זוב דם של עקיצות ויצירת פצעים מוגלתיים ופתיחתם מחדש כל פעם. התופעה שדוחה כמובן בפני עצמה את המתבוננים מסבה לי איזו נחת בלתי מוסברת. לימים פיתחתי שיטות מגוונות לפצוע את עצמי פעצים שהם לא מסכני חיים חשוב לציין, אבל אני מאמינה שאני מכורה ויש לי התקפים, ש אני מחטטת בעצמי ללא הרף (בשנאה ותיעוב) ומחפשת ובדרך כלל מוצאת איזה פצע לפתוח בין אם זה עקיצה, מורסה, סתם ח'צקון ואם אין כביכול מה לפרוץ אני מחטטתי ומקלפת כל הבא ליד, ההנאה שמתקבלת היא לנגד מראה הדם שנוזל ולפעמים מכתים את הבגדים קצת, ריח וטעם של מוגלה שאני כל פעם פוערת. בסופו של דבר נצרו לי צלקות מאוד מכוערות וגם במקומות שלא ניתן להסתיר לצערי. אני חיה עם בן זוג שממש סובל מהתופעה וקשה לו להבין ולי גם קשה להפסיק. מה תייעצו לי במצבי?

שלום רב, המצב שאת מתארת מוכר אצל אנשים רבים. רק טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לזה. נדמה לי שעם כל ההנאה את מבינה שההתנהגות הזו גם פוגעת בך, קודם כל בקשרים הבינאישיים, אבל גם נושא הצלקות הוא לא זניח. טפלי בעצמך. אולי עדיף החיטוט בנפש על החיטוט בעור.