ביקורת מסויימת על מה שקורה עם פסיכיאטריה ואנשים

אין שיח רופאים בין רופא המשפחה לבין רופא בבית חולים לבריאות הנפש. אני בעצמי הכרתי מישהו שאחרי שנים של מצוקות קיצוניות משפחתיות ורגישות גופנית קיצונית למזג אוויר ולעוד דברים, שלא זכתה לטיפול, חוץ ממשאף לאסטמה, הגיע למצב לא טוב ואושפז בכפיה וכמובן שאובחן בצורה שלא התייחסה למה שקורה בבית שלו אלא רק להתבטאויות של עייפות וחוסר יכולת להתמודד עם יתמות, עם אבל, עם קשיים כלכליים, עם מגורים רק עם אח עם התפרצויות סכיזופרניות ,ועם עוד דברים שונים, וכמובן שלא צדקתי כשאמרתי שאבקר אותו בעוד כמה ימים כשהוא מאוד ביקש שאבוא ביום מסויים. פסיכאטריה לא רק שלא מסוגלת לטפל נכון או ביעילות בחלק ממחלות הנפש, אלא שהיא בנויה מהגדרות שלא תמיד חופפות את המציאות ומאבחנת בצורה לא נכונה התנהגויות שיכולות לנבוע מאינסוף סיבות ותחושות שחלקן לגיטימיות ואינן תוצר של מחלה נפשית וחלקן הן תוצאה של דברים שלא ידועים לרופא הפסיכאטר או הרופאה או האח. וגם, לא כל בעיה התנהגותית שנראית כמו סמטומים של הפרעה או מחלה, היא באמת כזו, ולפעמים תופעות הלוואי של הטיפול גורמות להחרפת ההתנהגות או להתפתחות הפרעה.

שלום רב, אתה (את?) מעלה בעיה סבוכה ולא פשוטה. אני מסכים עם חלק מהנאמר, אך לא עם הכל. ככלל, אין ספק שגישה יותר כוללנית יכולה לתת מענה יותר טוב למטופל. התייחסות להבטים רחבים ככל הניתן, ובעיקר על מה שקורה בבית, יכולה לתת מענה הרבה יותר נכון למטופל. אבל- הבעיה הזו קיימת לא רק בפסיכיאטריה, אלא בכלל ברפואה. במחלקות הפנימיות שוכבים המון מטופלים שאושפזו בגלל מה שקורה בבית שלהם. זה גורם להם לחוסר איזון בלחץ הדם, בסכרת ועוד ועוד. גם שם תרופות הן לא הפתרון לכל הבעיות. יחד עם זאת, לשים את הכל על "נסיבות החיים"- גם זו טעות במקרים רבים. להרבה אנשים ישנן נסיבות חיים קשות, לפעמים קשות מאד. רובם לא מגיעים לטיפול פסיכיאטרי ובטח שלא לאישפוז כפוי. בד"כ הגורמים לכך הם אחרים. בכל מקרה- אין ספק כי ניתן וצריך להסתכל במבט הכי רחב שאפשר על כל בעיה, וככל שנטפל יותר טוב בכל המעטפת כך לאדם תהיה יכולת טובה יותר להתמודד עם קשייו.